הרי בשמים צב

כעונה הוא ג"ב מטעם כל הראוי כו' וכיון שא"י לענות הוי א"ר לבילה לכך אינו יוצא ואי דקשי' מש"ס ר"ה כ"ט ע"א דקא' גבי תק"ש ח"ע וחב"ת אף לעצמו אינו מוציא ואפ"ה יוצא כששומע מאחר נימא ג"כ כיון שא"ר לבילה בילה מעכבת לק"מ דשאני תק"ש דעיקר המצוה היא השמיעה דהברכה נתקנה לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר ואין אנו צריכין לבא לטעמא דכל הראוי כו' ולכך שפיר יוצא כששומע מאחר אבל בכ"מ שומע כעונה הוא מטעם כל הראוי כו' וכיון שא"ר לענות ל"א שומע כעונה]: והנה בהג"א הקשה וז"ל תימה להר' אלחנן נהי דגר יכול לומר בבהמ"ז שהנחלת לאבותינו דפסקינן כר"י דאמר גר עצמו מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל גוים מ"מ איך יוציאו אחרים י"ח כיון שלא הי' לגרים חלק בארץ ודוחק לחלק דשאני גרים שהם זכרים נטלו חלק בארץ עכ"ל וביותר יש לחזק הקושיא עפי"ד המשנה למלך בפ"ד מה' בכורים שמביא בשם הרמב"ח לחלק דבבכורים כתיב לתת לנו לשון עתיד גם גר יכול לומר דלע"ל יטלו הגרים חלק בארץ כדא' במדרש קהלת אבל בוידוי מעשר כתיב אשר נתת לנו ולשעבר לא נטלו חלק בארץ ע"ש וא"כ ה"נ בברהמ"ז הא כתיב אשר נתן לך לשעבר וא"י הגר לומר שלא נטל חלק בארץ ולכאורה י"ל לפי"ד הרא"ש שם שהקשה מהא דא' בברכות מ"ח להוציא את אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית א"ח אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שחייבין מה"ת וא"כ באשה נמי אעפ"י שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מה"ת ותי' דל"ד דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבין זב"ז אלא דרבנן אמרו שלא לברך ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אעפ"י שלא נתחייב אלא מדרבנן מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילו מן העון ולפוטרו מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן ע"ש ואפשר לומר דזהו טעמו של רש"י ז"ל בריש מגילה בד"ה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כו' והכפרים איכן בר אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם א' מבני העיר והר"ן הקשה עליו דהא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוצא אחרים י"ח ולהאמור י"ל דסברת רש"י הוא דהבן עיר מוציא את הבן כפר מטעם ערבות] ולפי"ז הרי בנדה י"ג ע"ב מביאים שם רש"י ותוס' בשם י"א דלכך גרים קשים לישראל כספחת לפי שכל ישראל ערבין זב"ז א"כ חזינן דגרים הם בכלל ערבות ולכך לא בעי לענין גרים. ועפי"ד הרא"ש הנ"ל יש לבאר דברי הש"ס בסוגיין דקא' ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים כו' אא"ב דאורייתא אתי דאוריי' ומפיק דאוריי' אא"א דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאוריי' ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הב"ע כגון דאכל שיעור' דרבנן כו' ודקדק בס' שמן רוקח בהא דקאמר קטן בר חיובא הוא דהיל"ל קטן בר חיובא דאורייתא הוא דהא במתניתין תני להדיא דקטן חייב בברהמ"ז וא"כ עיקר הפירכא אינו אלא דהקטן לאו בר חיובא דאורייתא הוא ואיך אמר סתם קטן בר חיובא הוא ולהאמור מיושב שפיר דלכאורה הי' אפשר לומר דכיון דהבעי' בנשים אינו אלא משום דל"ה בכלל ערבות א"כ הי' אפשר לומר בקטן כיון דזכרים הם בכלל ערבות שפיר מוצי' אחרים. אולם הרי מבואר במג"א סי' קצ"ט סק"ו שכ' וז"ל דעיקר הטעם אעפ"י שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים ובקטן ל"ש ערבות עכ"ל והדבר מובן עפי"ד רש"י ז"ל בברכות מ"ח ע"א דבקטן שהגיע לחינוך עלי' דקטן ליכא חיוב' ולא מיקרי מחויב בדבר שהוא אינו מחויב ועלי' דאבוה הוא דרמי לחנוכי' ע"ש וע' ברש"י נדה מ"ו ע"ב ד"ה איסור' כו' דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנת' דרבנן הוא ע"ש וא"כ ל"ש בקטן ערבות כיון דעל עצמו של קטן לא רמי חיובא ואינו בר קבולי ערבות וז"ש הש"ס קטן בר חיוב' הוא ר"ל שאינו בר חיוב' מצד עצמו רק שעל אביו לחנכו וא"כ אינו בר ערבות אפס הא קשיא לכאורה ע"ד הרא"ש ז"ל מש"ס פסחים קי"ו ע"ב אראב"י סומא פטור מלומר הגדה כ' איני והאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מ"ד אגדתא בי ר"י אמרו רב יוסף מ"ד אגדת' בי ר"ש אמרו רב ששת קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן ולד' הרא"ש קשיא אפי' אי מצה בזה"ז דאוריי' ג"כ מוציאים אחרים י"ח מטעם ערבות כיון דזכרים הם בכלל ערבות אולם י"ל דל"ש ערבות רק באיש שהוא מחויב בשאר מצות עכ"פ משא"כ סומא כיון דפטור מכל המצות ל"ש בי' ערבות כלל: אמנם הא קשיא מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחי' דאמאי לא מיבעי' לענין עבדים ובשלמא לשי' התוס' דהבעי' הוא משום שאין הנשים אומרות ברית לא הי' יכול למיבעי בעבדים דהם אינם בני ברית כמבואר בגיטין כ"ג ע"ב משא"כ לשי' רש"י ז"ל משום שלא נטלו חלק בארץ שפיר הי' יכול למיבעי בעבדים ואי כד' הרא"ש משום דנשים ל"ה בכלל ערבות ועבדים זכרים ישנם בכלל ערבות ז"א דהא כל דין ערבות ילפי' כ"ז ובשבועות ל"ט מדכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זב"ז והרי אמרי' בב"ק פ"ח ע"א דלכך לר"י אין לעבד בושת משום דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה א"כ לר"י ל"ה עבד בכלל אחיו וממיל' ל"ה בכלל ערבות. אך באמת אנן קיי"ל כרבנן דר"י שם דס"ל אחיו הוא במצות וכן דברי הי"א הנ"ל דגרים ישנם בכלל ערבות דחה רש"י ז"ל גופי' וכן בתוס' שם ובקדושין ד"ע ע"ב דחו דבר' הי"א והעלו דגרים אינן בכלל ערבות. ואילולי דמיסתפנא אמינא דגם הרא"ש לא כ' דנשים אינן בכלל ערבות כלל בשום מצוה רק דהחילוק הוא כך דמי ששייך במצוה זו בשום פעם אף שעתה לא נתחייב מיקרי מחוייב בדבר מטעם ערבות ולכן מ' שאכל רק כזית אף שעתה אינו מחוייב מה"ת מ"מ כיון דאיתא בכלל חיוב בהמ"ז בשום פעם דהיינו כשאוכל כדי שביעה הוא בכלל ערבות אבל מי שאינו שייך במצוה זו כלל כגון נשים אם בבהמ"ז הן דרבנן הא ל"ש בהמ"ז מה"ת כלל אינן בכלל ערבות במצות בהמ"ז וכן מפורש יוצא מדברי התוס' בברכות מ"ח ע"ב ע"ש. ותדע לך דאל"כ איך נפרנס משנה דגיטין ס"א ע"א משאלת אשה לחברתה החשודה על שבועות נפה וכברה וריחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה ומבואר שם הטעם משום דמסייעת ידי עוברי עבירה והרי איסור למסייע כ' הריטב"א פ"ק דע"ז שהוא מטעם ערבות ונשים אינן בכלל ערבות א"ו כדברינו דהיכי שהיא גופה מוזהרת על האיסור מוזהרת נמי על הערבות וסמוכין לסברא זו נראה ממ"ש האחרונים בשם שו"ת אמונת שמואל שכ' דמי שאינו מוזהר בדבר מותר להושיט לחבירו האיסור אף שלגבי חבירו הוי איסור וא"ע בלפני עור כיון דלגבי דידי' ליכא איסור ונהי דהאחרונים דחו דבריו לענין לאו דלפ"ע מכ"פ נראה בהא שכ' התוס' בשבת ד"ג ע"א דאפי' היכי דליכא תרי עברי דנהרי דליכא משום לפ"ע מ"מ איסור מסייע איכא נלפענ"ד לפימ"ש הריטב"א בפ"ק דע"ז דהא דאסור מסייע ידי ע"ע הוא מטעם ערבות ע"כ נלפענ"ד דל"ש איסור זה רק היכי דלגבי דידי' איכא ג"כ איסור משא"כ היכי דאיהו אינו עושה איסור ליכא איסור דמסייע בשאינו בתרי עברי דנהרי כיון דבכה"ג דלגבי דיד' ליכא אי' ל"ש ערבות ועפי"ז אזדא קו' התוס' בב"מ ד"י ע"ב בהא דקא' א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה והקשו התוס' דהא הישראל הוי בר חיובא כיון שעובר על לפ"ע וע"כ כונתם דאע"ג דאינו בתרי עברי דנהרי עכ"פ א' מסייע איכא ולדברינו ניחא דכיון דהישראל אינו מוזהר על אי' גרושה ממילא ל"ש גבי' ג"כ ערבות וליכא אי' דמסייע והה"נ לענין להוציא אחרים י"ח שהוא מטעם ערבות היכי דאיהו אינו מחויב במצוה ל"ש ערבות והא דלא מיבעי' לי' לרבינא בכהנים ולוים או בגרים י"ל כדוחק של ההג"א הנ"ל דכיון דהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ ואינו דוחק דסברא כזו מצינו ג"כ בתוס' עירובין צ"ו ע"ב לענין הא דסומא אע"פ שהוא פטור ממצות חייב עכ"פ מדרבנן ונשים דפטרינהו ממ"ע שהז"ג גם מדרבנן פטורי מפני דסומא הוא ממין בר חיובא ע"ש. אמנם צריך להבין בהא דקא' ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה כו' ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא הב"ע כגון דאכל שיעורא דרבנן. ולכאורה קשה בס"ד דש"ס דמיירי בשיעורא דאוריית' מאיזה טעם הי' עולה על הדעת שהאשה תוציא את בעלה דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן משום דא"י לומר על הארץ אשר נתן לך ונראה דהי' ס"ד דהש"ס דתוציא את אחרים י"ח אע"ג שהיא אינה מחויבת מטעם שליחות כמ"ש היש"ש פ' הגוזל סי' ל"ז בשם מהרא"י סי' נ"ד דגם בדיבור כגון בשבועה מועיל שליחות ע"ש וע' בב"ח או"ח סי' תל"ד ובפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח וא"כ ה"נ י"ל דמוציאה אחרים י"ח מטעם דשלוחו ש"א כמותו ול"ד להא דאמרי' אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין משום דהתם אינו בתורת גיטין וקדושין כלל אבל אשה בבהמ"ז הא איתה בשני הברכות האחרות בברכת הזן וברכת בונה ירושלים ממילא תוכל להעשות שליח על כל הג' ברכות כיון שעכ"פ ישנה בחיוב זה דבהמ"ז ועפי"ז מדוקדק מאוד לשון הגמ' דקא' וליטעמיך קטן בר חיובא הוא ודקדק בס' שמן רוקח דהול"ל קטן בר חיובא דאורייתא הוא. ולהאמור י"ל דהכי פריך דהנה באמת קיי"ל אין שליחות לקטן רק התוס' בגיטין ס"ד ע"ב ד"ה שאני כ' דאין למעט קטן משליחות אלא היכי דליתא בדנפשי' כגון בתרומה דלית' בתרומה דנפשי' אבל היכא דאיתה בדנפשי' יש לקטן שליחות ע"ש וא"כ י"ל בקטן שהגיע לחינוך כיון דאיתא החיוב בדנפשי' יכול להעשות שליח. אולם הא כבר הבאתי בשם רש"י ז"ל ברכות מ"ח דגם בקטן שהגיע לחינוך אין החיוב מוטל על גופו של קטן רק על אביו רמי לחנוכי' וז"ש הש"ס וליטעמיך האיך אתה יכול לומר מטעם שליחות קטן בר חיובא הוא פי' כיון דקטן לאו בר חיובא מצד עצמו הוי ליתא בדנפשי' וא"כ האיך מוציא את אביו הא אין שליחות לקטן ודו"ק: והנה במפורשים מובא בשם א"ז הגאון בעל שער אפרים ז"ל שהקשה ל"ל למימר נ"מ לאפוקי רבים י"ח אמאי ל"א נ"מ שאם היא מסופקת אם בירכה ברהמ"ז שאם הוא דאוריית' צריכה לברך דסד"א לחומרא ואם הוא מדרבנן א"צ לברך מספק כדא' הש"ס בדף כ"א ע"א גבי קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דסד"ר לקולא ותי' דכיון דמשאכל איכא חזקת חיוב לברך ברהמ"ז אין ס' מוציא מידי ודאי דלתי' ב' של התוס' פסחים ט' ע"א ד"ה כדי שתהא בהמתו כו' גם בדרבנן אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ גבי ק"ש אע"ג דאיכא חזקת חיוב מ"מ כיון דאי ק"ש דרבנן הוי אין לו עיקר בתורה וכל שאין לו עיקר מה"ת אפי' היכי דאיכא חזקת חיוב אמרי' סד"ר לקולא ע' בצל"ח אמנם אכתי קשיא לפענ"ד דהרי כ' הב"ש בסי' כ"ח דהיכי דהוי תרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת וא"כ שפיר איכא כ"ט בברהמ"ז בנשים היכי שלא אכלה רק כזית ומסופקת אם