הרי בשמים תרו

סי"ז דאורח שקידש אשה בחלקו מקודשת ובמק"א כ' דתליא בפירושי הקדמונים ז"ל בהא דקא' בנדרים ל"ד: לאפוקי דאי אזמני' עלה ע' פ"ז דדמאי משנה א'. ב'. ובביצה מ' וברע"ב רפ"א דמע"ש ובתוס' עירובין ע"ג: ד"ה בני חבורה וש"ע א"ח סי' שצ"ז ס"ח ובמל"מ פי"ג משכירות הי"ג] וא"כ גם באכול עמי הא חזי' דרצה להפסיד לעצמו כיון דמקודם דאכלו משעת הגבהה הלא הי' יכול למוכרו לאחרים וא"כ ל"ש לומר שה' מתענה. עכ"פ בנ"ד כיון דהי"ל לבעל הבהמות לשאול להמשכירים באיזה מקח הם נותנים לו הערדעפפעל ולא שאל אותם הוא חייב לשלם להם בעד הערדעפפעל מדין מזיק כפי השער שבשוק. סי' רנא וע"ד שאלתו בא' מק' שנסע ללבוב והניח אחותו חולה מסוכנת ונשתהא בלבוב איזה ימים ובשובו לביתו בהיותו בדרך הגיד לו נכרי מסלפ"ת שמתה אחותו וקרע תיכף והי' בוכה ומתאנח שהאמין להעכו"ם וכבואו העירה הלך אצל אביו לישב עמו באבלות והורה כ"ת דאינו מונה עם אביו שהוא גדול הבית אלא צריך למנות לעצמו וחכם א' מערער על הוראתו זאת. הנה יפה הורה מעלתו דמונה לעצמו כדין המבואר ביו"ד סי' שע"ה ס"ט דאם נודע לו קודם שבא אצל גדול הבית והתחיל להתאבל לא יקצר אבלותו בשביל שבא אצלם ומפורש הכי גם בחי' הריטב"א מ"ק כ"א: שכ' וז"ל ויש מבעלי התוס' ז"ל שכ' דהנ"מ בשלא שמע עד שבא אבל אם שמע השמועה קודם לכן אינו מונה עמהם ונראין הדברים בשנהג קצת אבלות עכ"ל וכ"כ ברא"ש שם ועש"ך ס"ק י"ג. והנה אף דבט"ז סי' שצ"ז מביא בשם רש"ל דאין מתאבלין עפ"י עכו"ם מסלפ"ת דאין עכו"ם מסל"ת נאמן במילי דאבלות אף להחמיר וכ"ה ד' רוה"פ בכ"ז כיון שזה האמין לשמועה זו והי' חימום אצלו וקרע בודאי מונה לעצמו דהרי אפי' מ"ד דעכו"ם מסל"ת א"נ להחמיר בדבר שאינו בידו שהוא פלוגתת הרשב"א והרא"ש והמרדכי כמובא ביו"ד סוסי' ט"ז ובסי' קכ"ז ובש"ך שם בכ"ז אי מהימן להעכו"ם הא אסור לכ"ע וכיון שזה הי' מאמין להעכו"ם ומהראוי הי' להאמינו כיון שהניחה מסוכנת וקרע ובכה בודאי מונה לעצמו וגדולה מזו מצינו ביו"ד סי' ש"מ סכ"ו א"ל מת אביו ונהג אבלות ואח"כ א"ל לא מת והפסיק וחזרו וא"ל בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה ומסתימת הלשון משמע דאפי' הי' באופן של"ה מהדין להאמין לראשונים אפ"ה כיון דהאמין לדבריהם וקרע ואח"ז נתברר שכדבריהם כן הוא נחשב האבלות מפעם הראשון. ועוד יותר מזה הי' נראה לכאורה דאפי' לא נהג אבלות בקריעה וכדומה רק שנודע לו והי' חימום וצער וזלגו עיניו דמעות מתחיל האבלות משעת ידיעה ומונה לעצמו דהרי מבואר ביו"ד סי' שצ"ו ס"ב במי שא"ל שמת לו מת ביום הא' והי' בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום ב' בא לעירו ונהג אבלות א"צ להשלים ומונה ז' מיום הראשון הרי דכיון שהי' בעיר אחרת ולא יכול לנהוג אבלות נחשב לו כאלו נהג אבלות ומונה הז' מיום שנודע לו ובאמת ברמב"ם פ"ז מה' אבל לא נזכר רק בשנודע לו במקום קרוב מונה לעצמו וכמו שהביא גם מעלתו דמדלא קא' התחיל להתאבל משמע דבנודע בלחוד סגי. אמנם באמת הלא מבואר בראשונים הנ"ל דבעינין התחיל קצת להתאבל אולם בנ"ד שקרע ובכה והתאנח הו"ל כהתחיל קצת להתאבל דאף דבש"ע סי' ת"ב ס"ג גבי שמועה רחוקה כ' דבעינין שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות והלא א' במ"ק כ"ו: אבלות לחוד וקריעה לחוד ובתשו' שמש צדקה סי' נ"ח מבואר דאם בעודו בדרך שמע שמת לו מת וצעק ובכה לא חשיב התחיל להתאבל ומונה עמהם ע"ש בכ"ז מלשון הריטב"א הנ"ל שכ' שנהג קצת אבלות משמע דל"ב אבלות ממש וכיון שקרע הו"ל נהג קצת אבלות והרי בתשו' שבו"י ח"א סי' פ"ח כ' דאף שלא נהג אבלות כלל רק שהי' חימום הלב מיקרי נהג אבלות דעיקר האבלות הוא מרירות שבו כדכתיב ואחריתה כיום מר ובהצער שמצטער נפיק ידי אבלו ע"ש ועכ"פ כשהי' ג"כ קריעה בודאי מיקרי התחיל להתאבל לענין שאינו נגרר אחר גדול הבית ומונה לעצמו. וכן ראיתי לאא"ז הגאון מסטניסלאב זצללה"ה בס' שו"ת בר ליואי סוף חיו"ד שמורה ובא הלכה למעשה דכשהאמין לעכו"ם מסל"ת והתאבל על פיו יצא י"ח אבלותו וממילא דאינו מונה עם גה"ב. ובדרך העברה ראיתי בבר ליואי שם שהביא בשם השואל שכ' שדברי הראבי"ה קשים להולמן במ"ש דעפ"י עכו"ם מסל"ת מתאבלין דנאמן להחמיר וקיהה בדבר דהרי לענין שלא להניח תפילין לא מיקרי להחמיר והנה דבר ה' אמת בפי א"ז הגאון ז"ל שם דג"ז שאסור להניח מיקרי להחמיר כמש"ש מדברי התוס' ברכות כ"ו: ועתוס' ברכות נ"ד: ד"ה ואימא וכ"נ באמת מד' הריטב"א בחי' כתובות ו': שכ' בהא דילפי' דאבל אסור בד"ת מדא"ל הקב"ה ליחזקאל האנק דום ואמאי לא ילפי' ג"כ דאבל חייב בתפילין מדא"ל הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך ותי' דלקולא שיהי' אבל מניח תפילין לא ילפי' מיחזקאל שהוא ל"ה אבל גמור משא"כ לחומרא לאסרו בת"ת ילפי' מיני' במכ"ש ע"ש הרי דלענין לחייבו בתפילין מיקרי קולא ואפשר לומר בטעמא דמילתא דכיון דהיסה"ד אסור בתפילין אסור לאבל להחמיר ע"ע דכיון שמצטער איכא היסה"ד ואף דלענין מצטער דפטור מתפילין הוא רק בצערא דממילא אבל באבלות איהו הוא דקמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' כדקא' בסוכה כ"ה: וכמ"ש במג"א סי' ל"ח סק"ו דלהכי אבל אחר יום א' חייב בתפילין ולא פטרי' לי' משום מצטער משום דאיבעי לי' ליתובי דעתי'. בכ"ז מד' הרמב"ם פ"ב מתפילין הי"ג נראה דס"ל דל"א גבי תפילין איבעי לי' ליתובי דעתי' אלא כל שאין דעתו מיושבת עליו אינו מניח תפילין וכ' בכ"מ שם בשם ה"ר מנוח ז"ל דבתפילין שאני כיון דאסורין בהיסה"ד ע"ש ולקושי' המג"א הנ"ל דאמאי אבל אחר יום א' חייב בתפילין י"ל דלאחר יום א' שוב ליכא צערא כ"כ שיגרום היסה"ד והא דקיי"ל כ"ג מקריב אונן והולך בציץ אע"ג דדרשי' ביומא ו': תמיד דכתיב בציץ שלא יסיח דעתו ממנו י"ל דכיון דכ"ג מותר להקריב באנינות אע"ג דשאר כהן אסור דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר ה"ה דליכא בי' משום היסה"ד דהו"ל כאין עליו אנינות ואבלות כלל. ואי דתקשי בהא דקא' דאבל ביום ראשון פטור מן התפילין משום דכתיב בהו פאר ופירש"י ואבל מעולל בעפר קרנו ואין זה פאר וקשה תיפוק לי' דמצטער ואין דעתו מיושבת עליו ואיכא היסה"ד אפשר לומר דאצטריך למיפטר אפי' מי שאינו מצטער על מתו ודעתו נכונה ומיושבת עליו דהרי אינו מחויב להצטער אפ"ה פטור משום דכתיב בהו פאר הן אמת דלכאורה קשה ע"ז מד' התוס' בכתובות שם דכ' על הא דאראב"ז א"ר אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן פאר וכ' התוס' דלהכי קא' בתפילין שנא' בהן פאר כדי דלא נילף לפטור אבל משאר מצות מדפטור מתפילין וקשה דהאיך הוי ילפי' מינה הרי בשאר מצות לא נוכל למפטרי' משום מצטער משום דאיבעי' לי' ליתובי דעתי' משא"כ בתפילין ל"ש איבעי לי' ליתובי דעתי' כיון דהיסה"ד אסור בתפילין ויפי' מוכח מזה דהתוס' לא ס"ל הך סברא ועתוס' עירובין צ"ו. אמנם עכ"פ בדעת הראבי"ה י"ל דס"ל הכי כיון דהרמב"ם ז"ל עומד בשיטה זו. וע"ד פלפול קצת אפשר להוכיח דהראבי"ה ע"כ ס"ל הכי דהנה בתוס' ישנים נדה ז': מובא שהקשה הראבי"ה בהא דאיבעי' לן במ"ק ט"ו. מנודה מהו בתפילין ונשאר בתיקו תפשוט לי' דהרי מצינו בסנהדרין ס"ח. דר"א הי' מניח תפילין ור"א הא שמותי הוא ופרש"י שברכוהו וא"ל דלא חש לנידוי דהרי מצינו בב"מ נ"ט: דקרע את בגדיו וחלץ מנעליו ולכאורה מאי קושיא היא זו הרי באמת במ"ק שם עמוד ב' בעי ג"כ מנודה מהו בנעילת הסנדל ונשאר בתיקו והק' בתוס' שם אמאי לא פשיט מר"א שחלץ מנעליו ותי' דשמא הי' מחמיר על עצמו א"כ לפי"ז מאי הקשה הראבי"ה מתפילין הא י"ל ג"כ שמחמיר ע"ע הי' וע"כ דס"ל להראבי"ה דאם מניח תפילין הוי קולא מה שאסור להניח הוי חומרא וא"כ הקשה שפיר דאי איתא דמנודה פטור מתפילין ל"ה ר"א מיקל לעצמו. ואפשר דחד ראבי"ה הוא זהו מה שנלפענ"ד בזה. ה' הטוב ברחמיו יגדור פרצותינו. ולא ישמע קול. צוחה ברחובותינו. והי' שלום אהלינו. כנפש ידידו דור"ש באהבה: סי' רנב בעזה"י יום ה' ז' מנ"א שנת תרנ"ג לפ"ק סטרי. מנחם ציון ובונה ירושלים. יתן ברכה שלום וחיים. לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי בחדר"ת ירו"ש מוה' יהודא כ"ץ נ"י ראבד"ק סאניק יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש בעסק ד"ת שנתעצמו בדין לפניו ראובן קנה אצל אדון א' שלשים מארג יער טאננען והי' תנאי מפורש ביניהם שאפילו עץ א' אולשע אין לו רשות לחוטבו ואח"כ מכר ראובן השלשים מארג יער לשמעון ושותפו ונתנו לו סכום עצום ריוח ונשארו חייבים לו עוד סך אחד עשר מאות ר"כ ועי"כ השאיר ראובן שמונה עשר מארג שלא מסר להם הבעזיטן מהם עדי ישלמו לו הסך הנ"ל והשותפים הקונים עברו על התנאי וחטבו בכל היער וראובן עשה להם פראוויזאריום ועשו הוצאות הרבה בהפראצעס משני הצדדים והשותפים הקונים טוענים שחסר להם הרבה מהמדה שהאינזעניער הנשלח מהאדון מדד להם מקום שמרובה באילשען שאין להם רשות לחוטבם ובשעת המדידה ל"ה הם בעצמם רק הנאמן שלהם והאינזעניער בעצמו בשעת המדידה אמר שאינו עפ"י הקני' אך מה יעשה שהאדון צוה לו למדוד כך ובאם יאמרו להם השותפים איזה דבר יפצע את מוחם וטוענים שהי' זה בערמת ראובן. וראובן טוען אחרי שלא נתנו מותר המעות כמדובר לא רצה להתערב בזה להמליץ עבורם אצל האדון ובפרט שלא מכר להם רק הזכות שקנה מהאדון כפי הקאנטראקט וגם המה בעצמם היו עם האינזעניער בלתי ידיעתו ועבדו בהיער ועי"ז לא יוכל עוד לתבוע את האדון שישלים החסרון שעל כן תובע מהם הוצאות ערכאות העולים בערך שלש מאות ר"כ מאחר שהזמין אותם לבי"ד והשמיטו עצמם והיו הם המסרבים זהו תוכן הטענות: הנה לכאורה אין לצדד בזכותו של ראובן עפי"ד הכנה"ג ח"מ סי' רל"ב