הרי בשמים תרא

שמעון הוצרך למעות וביקש מראובן שירשהו ללוות ממנו על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד העכו"ם פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון ואין ראובן יכול לטעון לשמעון הא קא משתרשת שנפטרת מחובך ע"י משכוני זה כו' מאי איכפת לי' ראובן בשמעון משמיא הוא דרחימו עלי' דשמעון ע"ש וכ"ז הוא בדבר שנסתבב ממילא משא"כ בנ"ד הרי בעל הבית לתכלית זה הבטיח את ביתו פן ישרף ולא יהי' לו ממי לגבות נזקו שישתלם מהאססעקוראנץ ואין זה תלוי במזל כיון שבא ע"י חריצותו שנזדרז להבטיח את ביתו. ומלבד זה האיך יוכל לומר הבעה"ב מזלי גרם שאתה הכשרת את נזקי ותשלם לי אדרבא בעל האש יכול לומר מזלי גרם שהבטחת את ביתך ולא יהי' לך היזק שעי"ז לא אצטרך לשלם לך. והרי מצינו בכתובות ר"פ הנושא בנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים ניסת ופסקה עם השני שיזון את בתה חמש שנים א' נותן לה מזונות וא' נותן לה דמי מזונות ואמאי לא יאמר הראשון מזלי גרם שאינה צריכה למזונות ולמה ישלם לה דמי מזונות וע"כ דבדבר שבא ע"י השתדלות אנושי ל"ש לומר מזלו גרם והרי הא שמפרנסה השני הוא מפני שהאשה התנתה עמו ואי לאו התנאי הא ל"ה זנה ול"ש בזה לומר מזלי גרם אמנם איכא לעיוני בהא דא' התם בכתובות ק"ג ההוא גברא דאוגר לי' ריחיא לחברי' לטחינה לסוף איעתר זבן ריחיא וחמרא א"ל עד האידנא הוי טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות א"ל רב עוירא מי דמי התם חד כרסא אית לה תרתי כרסתא לה הכא מצי אמר לי' טחון וזבין טחון ואותיב והקשו התוס' למאי דמוקי התם בלית לי' טחינא לריחיא א"כ בלא"ה ל"ד למתני' דבמתני' ליכא פסידא לבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהי' נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית לי' פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ותי' דאי לאו ה"ט נהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד הזמן שהתנו ביניהם לא יוכל השוכר הואיל ומשכיר אית לי' פסידא ע"ש ולכאורה אמאי באית לי' לשוכר טחינא לריחיא צריך ליתן הדמים למשכיר אמאי לא יוכל השוכר לומר מן שמיא רחימו עלי שיתעשר המשכיר דהרי עשירות הוא דבר שאינו תלוי בחריצות האדם אלא במי שהעושר שלו ויקבל השוכר דמי הטחינה לעצמו דהרי חזינין דהאי טעמא דמן שמיא רחימו עלי מהני גם באיכא הפסד להשני כהך דאנדיסקי דבש"ס ב"ב הנ"ל דאף דבשביל שלא קבלו המס אצל הפרדכס הכבידו המס על השאר. אמנם באמת הדבר נכון דא"א לומר שהשוכר ישכיר. הריחים ויקבל דמי הטחינה לעצמו כיון דהריחים הוא של משכיר וקיי"ל כר' יוסי דא' בב"מ ל"ה: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ובמח"א ה' שכירות סי' י"ט הוכיח דאפי' היכי שיש לו רשות להשכיר אמרי' הכי ע"ש ועי' ב"מ קי"ז: א"ר יוחנן בג' מקומות שנה לנו ר"י אסור לאדם שיהנה מממון חבירו ובפירש"י ותוס' שם. משא"כ בהא דאנדיסקי אין הפרדכת נהנה מהממון של השאר רק דמשתרשי לי' שאינו נותן מס אין זה חשיב הנאה שהרי הממון שלו כמ"ש בתוס' ע"ז י"ג. גבי יום שע"א מנחת בו את המכס כו' יניח נמצא נהנה ופירש"י יניח העטרה בראשו נמצא נהנה מן הריח וכ' התוס' ואעפ"י שמניחין לו המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מע"ז כיון שהמעות שלו ע"ש וא"כ לא יוכל השוכר להשכיר וליקח דמי הטחינה לעצמו אפס שיניח את הריחים בטל ולא יטחון כלל ע"ז שפיר אמרי' דכופין על מדת סדום דזה נהנה וזל"ח. ולבר מן כל דין נראה דבנ"ד לא יוכל בעה"ב לומר מן שמיא רחימו עלי להפסיד לבעל האש להוציא ממנו דמי נזקו דבכל הני כבר נתחייב ואח"כ נסתבב סיבה שיוכל הב' לפטור א"ע שפיר אמרי' דלא נפקע חיובו כיון דיוכל למימר מן שמיא רחימו עלי ואינו יוצא מהחיוב שהי' רובץ עליו משא"כ בנ"ד אין אנו יכולין להטיל חיוב על בעל האש להוציא ממון ממנו מכח הטענה הזאת וכיון שאין להבעה"ב היזק א"י לתבוע מחבירו נזקי אש ובפרט דהרי כ' בפרש"י ב"ק ס"ב. דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה ע"ש. אמנם זה ברור דאם אין הבית מובטח כ"כ בהאססעקוראנץ כפי שעלה הנזק בודאי מחויב בעל האש להשלים לו המותר משום דא"ל הבעה"ב אי שתקת ואי לא אהדרינך לבעלי האססעקוראנץ והם יקחו אצלך כל הנזק שנגרם להם בפשיעתך דומיא דמצינו בב"ק ח'. ובכ"ד דבשלמא אי הי' תובע ממנו כל ההיזק כיון דאינו מוזיל גבי' כלום עתה א"י לומר אי שתקת כו' משום דא"ל לכי תיהדר כמבואר בפירש"י ותוס' ב"ק שם ובתוס' יבמות ל"ז. אבל אם אינו תובעו רק השלמת הנזק בודאי מחויב בעל האש להשלים זהו מה שנלפענ"ד בזה: סי' רמו ובנידן שאלתו ע"ד שנתקבל מו"ץ בקהלה א' בפרס כו"כ לשבוע ונכתב בהכונסת שמקבלים אותו למו"ץ על ב' חדשים ולא אבה המו"ץ שמוע להם לעזוב את מקומו הראשון שאף שהוא מצער בכ"ז פרנסתו בטוחה בלי הגבלת זמן והגידו לו אנשי העדה כי הב' חדשים שנכתב בהכונסת אינו רק לפנים מפני הצד אשר רוח אחרת] עמהם ובאמת ישאר אצלם בקביעות וכבר הוא יושב על מדין בעיר הזאת ג' שנים באין פוצה פה ומצפצף וכעת אחרי שנפטר הרב המנוח ז"ל ורצונם לקבל רב אב"ד תחתיו הם חפצים לדחות המו"ץ באמרם שכונתם שישאר בקביעות הי' על ג' שנים עכ"ש: הנה ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה כ' דאם נהגו לקבל רב על זמן קצוב הרשות בידם אמנם הגאון חת"ס חיו"ד סי' ר"ו העיד דמה שכותבין בשטר הרבנות על זמן ג' או ה' שנים הוא רק מפאת דקיי"ל בח"מ סי' של"ג דאסור לפועל ומלמד להשכיר א"ע יותר מג' שנים דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בע"ע והזמן שכותבין הוא לטובת הרב שיוכל לחזור בו אחר כלות הזמן ואינו כע"ע אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' בכלות הזמן וכיון דהמנהג נפוץ במדינתינו שאין מסלקין הרב בכלות הזמן המוגבל בשטר הרבנות א"כ איזה זמן שכותבין הוא לעולם כדקיי"ל בח"מ סי' מ"ב דבכל שטר חיובו הוא ע"ד המנהג וכדמצינו בתוס' ב"ב מ': גבי מתנתא טמירתא דכיון שנוהגין עתה לכתוב בשטרי מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הלכך כי א"ל נמי סתמא דעתו כפי המנהג שכותבין בשטרות ע"ש וא"כ בנ"ד נהי דנכתב ב' חדשים זה הוי כלא נכתב כלל דהרי אומדנא גדולה היא של"ה המו"ץ עוקר דירתו ממקום שהוחזק בו כבר ומקבל שכרו חק לשבוע באין מכלים דבר ולילך למקום אחר שלא קבלוהו רק על ב' חדשים וכי"ב א' במכות ג': דלא עביד אינש דטרח וכתב שטר לבציר מתלתין יומין ומכ"ש שלא יעשה אדם שטות כזה להפסיד פרנסתו הקבוע וללכת למק"א על משך ב' חדשים ואף דכ' בתוס' כתובות מ"ז: דל"א אומדנא היכי שתלוי בד"א ע"ש מ"מ אומדנא גדולה מהני גם בכה"ג כמ"ש בתוס' כתובות ע"ח: ד"ה כתבתינהו לברתה וכן האריך בזה במ"ל פ"ו מה' זכיי' ובנובי"ק חיו"ד סי' ס"ט. ועתשו' מהרשד"ם חח"מ ס' רנ"ג במי שכתב לאחיו שטר מכירה מחלקו ושוב טוען שלא כתב לו כן אלא כדי שיהי' לו כח למכור חלקו שכך כ' לו בכתבו שאם ל"ה עושה כן ל"ה רוצים לקנות ממנו אבל לעולם לפי האמת לא כיון למכירה פוסק שם דאזלי' בתר אומדנא שלא מכר ראובן לאחיו אלא כדי שיוכל שמעון למכור ע"ש הרי דאומדנא כזאת מועלת לבטל כח השטר מכל וכל ומכ"ש דמהני' ליפות את כח השטר וכיון שכן רואה אני הדברים ק"ו. שבנ"ד אין הקהל יכולים לסלק את המו"ץ הזה לעולם דאם בכל שטר רבנות שכותבין על ג' או ה' שנים שהוא זמן מסויים שהי' באפשרות לומר שלא נתקבל רק על משך זמן זה אפ"ה מפרשינין דהכונה הי' לעולם מכ"ש באם לא נכתב רק על ב' חדשים הרי ע"כ בלא"ה אנו צריכין להוסיף על דברי השטר ולומר עכ"פ על ג' שנים כטענת אנשי הקהלה א"כ כיון שע"כ אנו צריכין להוסיף בודאי מוסיפין לעולם כפי המנהג ואמינא לה מד' הש"ס נזיר ז': דקא' ואי תנא שעה א' משום דלא נחית לדוקא אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא אימא לא לימני תרתי ופי' בתוס' שם וז"ל ואי תני שעה א' משום דלא נחית לדוקא פי' דבר שאינו יכול להיות שאין נוזרין שעות וכיון שיש להוסיף על דיבורו נוסיף נזירות שלם אבל א' ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ"ה הוי ע"ש וכי"ב כ' בתוס' שם י'. לענין לשון המשנה דאין לנו להוסיף בבא במשנה ולומר חסורי מיחסרא כו' ולהעמיד בבא במשנה אבל היכי דלא מוכח החסרון אין לנו לומר חסורי מיחסרא כו' ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד שע"כ אנו צריכין להוסיף על הזמן המוגבל בשכר ב' חדשים ממילא מוסיפין והולכין עד עולם כפי מנהג המדינות ומכ"ש כפי שנראה ממכתב מעלתו שהבטיחו לו טובי הקהל בע"פ בפי' שמקבלים אותו על כל ימי חייו וכבר פסק בתשו' רמ"א סי' נ' עפי"ד הגה"מ פ' האומנים דקהל שקבלו עליהם רב א"י לחזור דדברי הקהל א"צ קנין וכ"פ בתשו' הרא"ש כלל ו' סכ"א. שעל כן אין אנשי הקהלה יכולין לסלק המו"ץ מכהונתו ובפרט שהרי כבר החזיק בשררותו ג' שנים והרי בתשו' הריב"ש סי' רע"א האריך בראיות דאפי' מי שהחזיק מעצמו באיזה מינוי ושררה של כבוד בעלמא א"י להעבירו ע"ש ומכ"ש בכנ"ד שעכ"פ מתחלה קבלוהו הקהל על ב' חדשים וכי נשאר אח"כ בודאי הי' על סמך הקבלה הראשונה. ועדיין המו"ץ הזה בחזקתו עומד וחלילה לשום מורה להשיג גבולו ה' הטוב ירום קרן התורה ולומדיה ושלום על דייני ישראל כנפש ידידו דור"ש באהבה: סי' רמז בעזה"י יום א' צום השביעי תרנ"ג לפ"ק סטרי רב שלום וברכת גמח"ט לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' כש"מ אברהם יעקב יוסף נ"י אבד"ק יאשניצא והרב החריף וכו' מוה' אלטר עזרא זידמאן נ"י דומ"ץ דק"ק סטרזיב יצ"ו. מכתבם הגיעני ולאשר הימים האלה ימי רצון ותחנונים לא נתנו להשבון בארוכה אנקוט ידי בקצרה להשיב להם חום