הרי בשמים נז

הרשוני לתפוש בידי עט סופר ועתה אחרי העירותני פעמים ושלש מדוע אחרו פעמי תשובתי אמרתי אעברה נא בין בתרי אמרותיך ואשיב לך כיד ה' הטובה עלי: ע"ד שאלתך בישראל שהלוה לחבירו מעות חצי שנה על רווחים עצה"ע כדת ובטרם בוא זמן הפירעון הלוה שנית להאיש הזה סך מה עוד על חצי שנה בשטר אחר ע"י שליח ישראל ושכח לרשום בהשטר השני שהוא ע"צ היתר עיסקא וכבוא השטר ליד המלוה הרגיש בזה וכ' המלוה בעצמו בלתי שאלת וידיעת הלוה עפ"י היתר עיסקא. ועתה מסתפק ושואל אם מחויב הלוה ליתן הרוחים מההלואה השני' וגם אם המלוה רשאי לקבל עכ"ש: הנה הטו"ז בסי' קע"ז ס"ק ל"א כ' דבהלוה לזמן על היתר עיסקא ועבר הזמן צריך ליתן רווחים גם ממה שהתעכב אצלו המעות אחר זמן הפרעון וראייתו מב"מ ס"ט ע"א ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בולדות בדקה ל' יום ובגסה נ' יום מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה משל חבירו א"כ חזינן דהמקבל נוטל מן הריוח שמגיע אחר זמן הנקצב דהיינו ל' או נ' יום ול"א דלא מיקרי מקבל עיסקא מחבירו רק עד אותו זמן ומכאן ואילך יהי' פקדון בידו ולא יטול מן הריוח שמגיע אחר זמן הקצוב כלל דאין כאן עיסקא אע"כ דכ"ז שהעסק סתם בידו אף שכלה הזמן מ"מ מעכב העסק בידו אדעת' דמעיקר' ע"ש והנה לכאורה יש להבין ראי' זו של הט"ז הרי יש לחלק טובא דבשלמא התם דהמקבל הוא מוחזק שפיר נוטל חצי השבח מחלקו ש"ח אף ממה שאחר הזמן דיכול לומר לא נתעסקתי רק אדעת' דמעיקר' משא"כ בנ"ד דהלוה הוא מוחזק והמלוה בא להוצי' ממנו הרווחים הרי יכול לומר שלא השתמש במעות אדעת' דעיסק' רק הוי כולו פקדון והאיך יכול המלוה להוציא הרווחים מידו וכ"כ באמת בדרישה באה"ע סי' קי"ד דהא דאמרי' ע"ד ראשונה הוא עושה הוא דוקא להחזיק מה שבידו ולא להוצי' ע"ש ונלפענ"ד דהא באמת בח"מ סי' רצ"ב ס"ז ברמ"א כ' בפקדון של מעות אם הרויח בהן הוי הדין דאם בא בעל הפקדון כשהגיע הזמן וא"ל תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא ומבואר בסמ"ע שם דאין כאן משום רבית כיון דלא בא לידו בתורת הלואה ע"ש וא"כ ה"נ חייב ליתן הרווחים מכל הזמן שנתעכב אצלו המעות ואף דמבואר בש"ך סוס"י פ"א דבלא תבעו אינו חייב ליתן לו רווחים זהו דוקא בבא לידו המעות בתורת פקדון ולא גילה דעתו שרוצה רווחים משא"כ היכא דמעיקרא בתורת עיסקא בא לידו וגילה דעתו שהמעות עומדין לעליית רווחים והוא הרויח בהן חייב ליתן לו רווחים כפי שהתנה מעיקר' וכבר הוכחתי בחי' בכמה ראיות דמבטל כיסו ש"ח ל"ה רק היכי שסגר בעדו הדלת ומנעו מרווחים דזה ל"ה רק גרמא ופטור משא"כ היכי שלקח מעות חבירו והרויח בהן הוי כנוטל ריוח של חבירו לעצמו וה"ז דומה לדר בחצר של חבירו שלא מדעתו דקיי"ל בסי' שס"ג דאם הוא קיימ' לאגר' צריך לעלות לו שכר וה"נ כשנתן לו המעות בעיסק' א"כ מעותיו עומדין להעלות רווחים א"כ כשהמקבל השתמש והרויח בהן חייב ליתן להנותן שכרו משא"כ בבא לידו בתורת פקדון הוי כחצר דלא קיימא לאגר' דאפי' הוא גברא דעביד למיגר בלא א"ל צא א"צ להעלות לו שכר וה"נ אם נתעכב המעות של פקדון אצלו והרויח בהן א"צ ליתן להמפקיד מה שהרויח. עכ"פ בבא מעיקר' לידו בתורת עיסקא הלא צריך ליתן לו רווחים והמקבל עיסק' הא אינו רק כפועל עיי' בתוס' ב"מ ק"ה ע"א ד"ה הוי וא"כ בלא קייצי הא נוטל כפחות שבפועלים והמותר שייך כולו להנותן ורק משום שהתנה מעיקר' כמה יתן אמרינן דא"צ ליתן לו עיסק' רק כפי שנתן בראשונ' משום כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה [ע' שבת צ"א ריש ע"א קמ"ל כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ובזבחים ד"ב ע"ב לשם פסח וסתמ' כשר משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה] וא"כ הוי זה שפיר להחזיק: ולפענ"ד דבר זה דומה להא דמבואר בסי' של"ג ס"ח בהג"ה בש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי עיר לשנה בתנאי כו"כ ואח"כ השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים ולא התנה ודאי ע"ת הראשון השכיר עצמו. וכ"ה בח"מ סי' קס"ג ס"ה בהג"ה לענין אם הותנה עם הש"ץ שיהא פטור ממס ואח"כ שכרוהו סתם ודאי ע"ת הראשון שכרוהו וכ"ה ברמ"א רסי' ר"ז וז"ל וכן אם התנה תנאי ואח"כ נכתב שטר סתם ודאי ע"ת הראשון כתבוהו וה"נ במקבל עיסק' דג"כ דין פועל יש לו כנ"ל א"כ אם לאחר זמן נשתייר אצלו המעות הוי ע"ת הראשון ואף דמבואר בסי' של"ג שם דדוק' בהשכיר עצמו בשנה שני' אבל אם עמד עמהן בשתיקה ל"א דנשאר על תנאי הראשון. הנה הש"ך הניח זה בצ"ע דהרי הריב"ש מייתי ראי' לזה וז"ל בנדון זה שכבר הסכימו שניהם שנה ראשונה א"כ בשני' הי' דעתם ע"ד תנאי הראשון מן הסתם וכמ"ש ר"ה גאון וז"ל בתשו' שהמשכיר בית לחבירו לשנה לסך ידוע ועמד שם יותר שא"ח לפרוע ממה שעמד אלא כמו הסך של השנה ראשונה כיון ששתקו ואעפ"י שהוקר השכירות עכ"ל והש"ך שם כ' אח"כ דאפשר לדחות ראי' זו דהתם כיון שהוא דר בביתו הוי כהשכירו בפירוש דאל"כ לא הו"ל להניחו לדור בביתו אלא הו"ל להשכירו לאחר משא"כ בש"ץ יכולין לומר מה הי' לנו היזק שהיית ש"ץ שלנו וכ' אא"ז בנתה"מ שם באם הוזלו שכירות בתים צריך לשלם השוכר כפי הפסיקה הראשונה שהי' ביוקר אף דהשוכר יוכל לומר להמשכיר מה היזק הי' לך שהנחתני לדור בביתך ז"א דבבית יש בו משום גזל כשדר בו בלא שכר ע"ש ולפי"ז נוכל לומר דנ"ד שפיר דומה לשכירות בית דודאי הי' ע"ת הראשון דאל"ה הי"ל להחזיר המעות והי' נותנם לאחר בעיסק' ואי דיטעון מה היזק הי' לך שעסקתי במעותיך ז"א דגם זה גזל כשנו"נ עם מעות אחרים ומרויח בהן ונוטל הריוח לעצמו וכמ"ש למעלה דזה הוי היזק גמור ולא גרמא. ועפי"ז מיושב נמי מה דקשי' לי לכאורה מהא דקיי"ל בח"מ סי' שמ"ג דשומר שכר לזמן כיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' הוא עדיין בביתו אינו עלי' אלא ש"ח ואמאי נימא כיון דחייב לתת לו שכר כדמעיקר' משום דכל דעושה ע"ד ראשונה הוא עושה [אם לא דנימ' כחילוק הפרישה הנ"ל בין מוחזק לבין אם בא להוצי' אולם חילוקו נדחה בפוסקים] וא"כ ליהוי ש"ש כדמעיקר'. ולהאמור נכון דבזה א"צ ליתן לו שכר דאין לומר דא"כ הי"ל לקבל ממנו בחזרה הפקדון ז"א דיוכל לטעון מה הי' לי היזק ששמרת פקדוני בחנם ובזה אינו גזלן כיון דלא קמפסיד לי' מידי ודמי שפיר לש"ץ וא"צ ליתן לו שכר שימור ולכך ל"ה אלא ש"ח. והנה ראיתי מובא בשם הגאון ר"ז מרגליות ז"ל דההיתר של הט"ז הוא רק לפימ"ש הרמ"א דההיתר הוא מכח פלגא מלוה פלגא פקדון ולכך אם נתעכב אחר זמן הפרעון חייב ג"כ ליתן הרווחים דההיתר נמשך גם להבא אבל לפמ"ש בשטרי עיסק' כתיקון מור"ם ז"ל והוא תיקון שיתעסק בו תחלה לטובת הנותן ואחריותו עד שיעלה הריוח לאיזה סך וכשיעלה כך שוב יתעסק בו לטובת עצמו עד זמן פלוני כמבואר בסי' קס"ז בזה כל שנמשך אח"כ צריך היתר מחדש ואנכי בעניי לא אבין טעמו של חילוק זה ולפי דברינו לעולם אמרינן דהי' ע"ד תנאי ראשון בנתעכב אצלו אחר זמן המוגבל וע' בב"ש סי' קי"ד ס"ק ט"ו וע' בב"י יו"ד סי' ק"ס שהביא בשם שו"ת הרשב"א סי' תתקל"ח בראובן הפקיד מעות אצל שמעון ונתעסק בהן והרויח והחזיר הריוח לבעליו ואח"כ נתעסק עוד זמן רב ושוב א"ר ליתן אח"כ הריוח כ' שם הרשב"א דמחויב ליתן הריוח דכיון דגילה דעתו מתחילה שלצורך בעל המעות מתעסק מדנתן לו תחלה הריוח הלכך אח"כ כשהרויח עוד בסתם אמרי' דע"ד ראשונה נתעסק בהם להרויח לבעל המעות אא"כ אמר בפני עדים לעצמי אני מתעסק ע"ש וע' בתוס' ב"מ ס"ז ע"ב ד"ה במשלם שניא אילין כו' ויותר מזה נלפענ"ד דאפי' בפרע ואח"כ קיבל תיכף בחזרה המעות ממנו אע"ג שלא עשה היתר עמו אמרינן דע"ד תנאי הראשון קבלם ממנו כמו שמצינו בכתובות ס"פ הכותב ד"צ ע"א אם כתובה קודמת לגט אינו גובה אלא כתובה א' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה וכן באה"ע סוס"י צ"ב בהג"ה סלק עצמו מנכסי אשתו וגירשה וחזר ונשאה סתם ע"ת הראשון הוא מחזירה ע"ש והה"נ אם חזר וקיבל המעות שפרע לו כעת ע"ד היתר עיסק' הראשון החזירם ודוחק לחלק בזה בין להחזיק או להוציא דלפי העולה מדברי הפוסקים דאין חילוק בזה. וע' תשו' מהרשד"ם חח"מ סי' קע"ד בב' שותפים שחלקו וא' מהם עלה לא"י ואח"כ חזר לח"ל ונשתתף עמו בסתם כ' דע"ד תנאים הראשונים נשתתפו ע"ש וע' תשו' מהרי"ט חלק ראשון סי' ל"ה שכ' לענין מי שהלך למדה"י ובהיותו בביתו הי' מחולק עם אשתו בנתינת הגט בענין הזמן ונסע ולא נתן לה גט ובהיותו על פרק הנסיעה הוכיחוהו אנשים על שמניח אשתו עגונה ונתרצה ליתן לה גט אלא ששכח לומר ענין התנאי ואמר כתבו גט לאשתי סתם אי אמרי' דע"ד ראשונה אמר וה"ר מתוספתא בקידושין זה אומר במנה וז"א במאתים והלך זה לביתו ואח"כ תבעו זא"ז וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש מוכח להדיא דלעולם אעפ"י שנעשה המעשה סתם ע"ד ראשונה נעשה ע"ש. ונראה דבנ"ד אפי' לא קיבל אח"כ המעות בעצמו רק ששלח שליח ללוות עוד הפעם מהמלוה ואפי' מהמורשה של המלוה אמרי' דע"ד תנאי הראשון הלוה וא"צ לעשות היתר מחדש ואף דמבואר במנחות ט"ז ע"א דבשני דיעות ל"א כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ע"ש נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה אמנם נרא' דהיכי דהוא שלוחו ל"ה ב' דיעות וראי' לזה דהנה בש"ס שם מקשה ת"ש בד"א בדמים הנתנין על מזבח החיצון כו' קתני מיהא פיגל בין בראשונה כו' וכ"ת ה"נ בב' דיעות הניחא למ"ד בפר ואפי' בדמו של פר אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל ולכאורה קשה לפי"ד התוס' ישנים ביומא מ"ט ע"ב דאפי' למ"ד בפר ולא בדמו של פר אינו רק היכא שמת הראשון אבל לא בנטמא ע"ש א"כ אמאי לא אוקמי בב' דיעות וכגון שנטמא הראשון א"ו כיון דמבואר בת"י שם הטעם דבנטמא ל"א בדמו של פר משום דהראשון חי והקרבן משלו אין השני אלא כשלוחו ופר עצמו קרינן בי' ע"ש א"כ ל"ה ב' דיעות ושפיר תקשי דנימא כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ורו"ק הרי דבשלוחו ל"ה ב' ריעות וה"ה בנ"ד. וע' בפירש"י ב"מ ק"א ע"ב ד"ה להודיע קתני כו' ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון וכ"כ לעיל מיני' וחייב ליתן לו בכל חודש כשכר החודש הראשון ע"ש דע"כ טעמא הוא משום דבסתמא ישב בשכירות ע"ת הראשון וכ"ז להתלמד במק"א אבל בנידון שלנו שעשה עמו הלואה אחרת וקיבל שטר אחר ממנו בודאי אם לא התנה עמו ע"צ היתר עיסקא הוי ריבית קצוצה ול"מ מה שהמלוה רשם לעצמו שהוא עצה"ע ול"ש כאן ההיתר של רש"י שהובא ברמ"א סי' ק"ס לענין אם ההלואה נעשה ע"י שליח ושלח הריבית על ידו דלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מיד לוה למלוה כיון דמבואר שם דאם עשה שטר ע"ש המלוה הוי כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי' עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר ההלואה והוא נכתב ע"ש המלוה ע"ש ובלא"ה גוף ההיתר של רש"י ז"ל קהו בו הפוסקים. ע"כ אין אני