הרי בשמים נה

ב' רשעיות ועד כאן לא קדחי בגמ' שם אלא משום דהשתא מיהא עדיין לא עבדי תשובה ע"ש משא"כ יו"כ כיון דלרבי מכפר אפי' לשאינם שבים שפיר י"ל דל"ה ב' רשעיות וה"ז דומה למ"ש באס"ז כתובות ד"ל שהקשה שם בהא דפריך אי לא מצי לאהדורי אנוס הוא וז"ל וא"ת והא הו"ל חייבי מיתות שוגגין וד"א דפטירי י"ל חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין וד"א מיחייב כו' ע"ש והיינו דכעת הוא אנוס וליכא עליו שום עונש אע"ג דאלו אתרו בי' הי' חייב מיתה אינו פטור מתשלומין וה"נ אע"ג דאלו אתרו בי' והי' מיחייב מיתה הא לא הי' יו"כ פוטרו מ"מ עכשיו שהוא שוגג מכפר עלי' ול"ה ב' רשעיות דיהי' פטור עי"ז מתשלומין והבן. ומדי עוסקי בההיא ענינא אמרתי לתרץ קושי' התוס' בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בטובח ע"י אחר וז"ל וא"ת ולרבה דא' בפא"נ דלר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם היכי הוי משני מתניתין דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי ובמהרש"א שם כ' וז"ל דליכא לאוקמי מתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה ככ"ע ובטובח ע"י אחר דא"כ אפי' טובח בשבת נמי דהא ת"ק דמתניתין ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה אבל מדברי הרי"ף נראה דמתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה מוקמינן לה בטובח ע"י אחר וכ"כ הרא"ש וכל הסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן וצ"ע עכ"ל ונלפענ"ד לבאר הסוגיא כד' הרי"ף והרא"ש הנ"ל ויהי' מיושב גם קושי' התוס' אליב' דרבה דאיהו שפיר מוקי המשנה דטבח ביוה"כ חייב בטובח ע"י אחר ואי דא"כ בשבת נמי חייב י"ל עפי"ד פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין שכ' דמשיתחיל לשחוט ועושה חבורה הוי מומר ולחד שינוי' בתוס' חולין י"ד ע"א מחלל שבת בפרהסי' אפי' בפעם א' חשיב מומר וכן הביא בטור וב"י יו"ד סי' י"א דכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש ולפי"ז הא מבואר במשנה בחולין פ' או"ב דהיכי דהפסול הוא בגוף השחיטה גם ר"מ מודה דשחיטה שאינה ראוי ל"ש שחיטה ע' בפנ"י ולפי"ז י"ל דלכך בשבת פטור אף בטובח ע"י אחר משום דמתחלת שחטה נעשה מומר כששוחט בפרהסי' והוי שחיטת מומר דלכ"ע ל"ש שחיטה כנ"ל משא"כ בטבח ביוה"כ שפיר חייב כיון דמיירי בלא אתרו בי' ולא נעשה מומר בתחלת השחיטה כיון דכיפר עלי' יוה"כ ואתי' כרבי דס"ל יוה"כ מכפר אף לשאינם שבים ולכך שפיר חייב בטבח ע"י אחר ביה"כ בדו"ה והבן: והנה ראיתי באחרונים שהבינו דהא דקא' בש"ס כריתות הנ"ל דיה"כ אינו מכפר אפלג' דשיעור' דזהו דוקא לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ואינו רק איסור דרבנן לכך אינו חשוב שתחול עלי' כפרת יה"כ משא"כ לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מכפר יוה"כ גם אפלגא דשיעור' ולפי"ז נלפענ"ד לבאר דברי רש"י ז"ל בש"ס יומא הנ"ל בהא דקא' לא נצרכ' אלא לחצי שיעור וז"ל כגון פחות מכותבת הגסה כו' וכי לא שלים שיעור' כרת ליכא איסור' איכ'. ח"ש כלומר פחות מכשיעור אסור מה"ת לקמן בשמעת' דריש לי' מכל חלב ודברי רש"י ז"ל הללו לכאורה הם תמוהים דלמה דייק לפרש ח"ש בפחות מכותבת הא ח"ש הוי אפי' כ"ש ועוד למה הביא הדרש דכל חלב תיתי מהי תיתי. ונלפענ"ד דהנה התוס' בסוגיין ד"ה כיון הקשו ל"ל לר"י לומר מעיקרא הטעם משום דחזי לאצטרופי כיון דאית לי' דרשא דכל חלב ותי' דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי ל"ה דריש קרא דכל חלב לח"ש והו"א עיקר קרא לכוי אצטריך וח"ש דרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דאיכ' טעמא דחזי לאצטרופי סברא היא דדרשה גמורה היא לח"ש והנה מבואר בשו"ת א"ז הח"צ סי' פ"ו דסברא דחזי לאצטרופי ל"מ רק מכח אחשבי' שעושה דבר שמראה בו שמחשבו ולהכי באיסורין דל"ש בהו אחשבי' לא חזי לאצטרופי ע"ש. ולכאורה הדברים צריכין תבלין דאכתי כיון דאיכא סברא דאחשבי' ל"ל לטעם דחזי לאצטרופי ונראה עפי"ד הר"ן פ"ק דקדושין דל"ש סברא דלדידי שוה לי רק היכי דשוה פרוטה בשום מקום לכך אף דכאן אינו שוה פרוטה מהני לדידי שוה לי משא"כ היכי שבשום מקום אינו שו"פ ל"מ סברת לדידי שוה לי דל"מ לשוי' מאינו ממון ממון ע"ש וע' ב"ש סי' ל"א. ולפ"ז י"ל דזהו טעמו של ר"י דהוכרח לומר הטעם דחזי לאצטרופי דמטעם סברת אחשבי' שמחשיבו לגבי דידי' לא הי' מהני כיון דל"מ סברא זו להחשיבו לגבי דידי' רק אי בשום מקום הי' אכילה משא"כ פחות מכזית דל"ה אכילה בשום מקום ל"מ חשיבתו ולכך אצטריך להטעם דחזי לאצטרופי וע"כ מהני ג"כ חשיבותו ולפי"ז ביה"כ אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת ג"כ מי ניחא הא ל"ש חזי לאצטרופי כיון דלר"י הא יוה"כ מכפר אפלג' דשיעורא ותקשי מתניתין לרבי דס"ל יה"כ מכפר גם לשאינם שבים הא לא משכחת שיאסר ח"ש. אמנם הדבר נכון דהתינח בפחות מכזית דלא חשיב אכילה בשום מקום ול"מ סברת אחשבה בלחוד כנ"ל ע"כ מוכרחין לבא להסברא דחזי לאצטרופי ומש"ה פירש"י דהכא מיירי בח"ש שהוא רק פחות מכותבת אבל כזית איכא וא"כ כיון דכזית הוי' אכילה חשובה בשאר איסורין מהני שפיר הסברא דאחשבה בלחוד ובלאו טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אסור וזהו שפירש"י לקמן דריש לה מכל חלב פי' שעיקר האיסור אינו מטעם חזי לאצטרופי ול"ב טעמא דחזי לאצטרופי רק כדי להעמיד דרשא דכל חלב על ח"ש כסברת התוס' הנ"ל והיכי דאיכא סברא בלא"ה ל"צ טעמא דחזי לאצטרופי ודוק. יותר עתי אין אתי להאריך אפס במה שהקשינו למעלה במשנה דיש אוכל כו' נימא מדאגבי' מעל דע דל"ק אליבא דר"מ דס"ל בקידושין נ"ד ע"ב דאין חיוב קרבן מעילה אלא באכילה בלבד ע"ש וא"כ לר"מ א"ח קרבן מעילה על הגבהה ובזה הנני ב"א דור"ש באהבה: סימן יב בעזה"י יום ג' א' דר"ח מרחשוון תרמ"א לפ"ק סטריא שלום רב לכבוד ש"ב ומח' ידי"נ הרב הגדול חריף ובקי משנתו זך ונקי. ירו"ש שהיו"ת כש"ת מו"ה שמואל באבד נ"י אבד"ק סאנדאווישנא יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר אשר שאל ממני חוו"ד הלכה למעשה באשה א' שבאה לק' ורצונה להנשא. לאיש וידוע הוא בק' שבעלה מת בלא זרע ר"ל וחוששין שמא יש לבעלה אח וזקוקה לחליצה והיא אומרת שאין לו אחין אם היא נאמנת עכ"ש: הנה משנה שלימה שנינו ביבמות קי"ח ע"ב דהאשה אינה נאמנת לומר מת יבמי וא"כ נוכל לומר דה"ה דאינה נאמנת לומר שאין לו אח כדי לפטור א"ע מחליצה אולם באמת י"ל דאין ראי' מהתם דשא"ה כיון דעומדת בחזקת איסור לשוק א"נ לומר שמת כדי להוציא נפשה מחזקה אבל בנ"ד הרי אינה עומדת עדיין בחזקת איסור לשוק ובכה"ג בודאי נאמנת אמנם אכתי י"ל לפמ"ש הרשב"א בחולין ד"ט וז"ל הא דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת פירושו משום אבמ"ה ול"ק הרי יצאה מאיסור אבמ"ה דאפשר לומר כיון דמעיקרא בחזקת איסור אבמ"ה עומדת ועכשיו לא נתבאר אם נשחטה כהוגן הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור עכ"ל וכ"כ הרשב"א ביבמות ד"ל וז"ל הא דאמרי' אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימא הלכך כיון דבחז"א הוי קיימא השתא דמת נעמידנה בחז"א ואע"ג דאיסורא קמא אסתלק להו דדכוותה אשכחן בעלמא דמחזקי' מאיסור לאיסור כדאמרי' בהמה בחיי' בחז"א עומדת כלומר בחזקת אבמ"ה עד שיוודע לך במה נשחטה ואע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק האיסור דאבמ"ה אפ"ה חוששין לה משום נבילה אלמא מחזקי' מאיסור לאיסור כו' עכ"ל הרי דמחזקי' מאיסור לאיסור וא"כ ה"נ כיון דידוע שמת בעלה בלי זרע כ"ז שלא נתברר שאין לו אחין עומדת האשה בחזקת איסור מפאת חז"א דא"א הקודמת דמחזיקין מאל"א ושעל כן כ' המהרי"ט בתשו' ח"א סי' פ"ב לפרש דברי הרשב"ם ב"ב קל"ה ע"א שכ' וז"ל ההוא דהוי מוחזק לן בגווי' דל"ל אחי חזקה בעלמא בלא עדים ויודעין היו בודאי דאין לו בנים ואי לא דמוחזק לן דל"ל אחי הי"ל לאוסרה לשוק מספק כיון דודאי אין לו בנים עכ"ל וכ' המהרי"ט דסברתו הוא מטעם מחזיקין מאל"א ונהי דכי לא אתחזק לא באחי ולא בבני שהי' מטעם ס"ס שמא יש לו בנים ואת"ל אין לו שמא גם אחים אין לו אבל כיון דבודאי אין לו בנים שוב אפי' אי לא ידעינן אם יש לו אחין מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש: אמנם באמת הוא פלוגתא ישנה בין רש"י ותוס' בחולין ד"ט וביצה כ"ה ובתוס' כתובות ע"ה בשם ר"ת וכן בש"ע יו"ד סי' נ' אם מחזיקין מאיסור לאיסור ע' בש"ך שם סק"ג. ואפי' לדעת הסוברין שם דמחזיקין מאיסור לאיסור היכי דאיכא ריעותא מחיים כבר כ' בתשו' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קמ"ה דשא"ה שמעולם לא הי' חזקת היתר לגמרי שתמיד משעה שנולדה הי' עלי' איסור שאינו טבוח אבל זו בשעה שהיתה פנוי' היתה מותרת לגמרי לכל אדם וגם לא היתה זקוקה לשום אדם וכשניסת ונאסרה לכל אדם משום אשת איש אפשר לומר כשמת בעלה חזרה להיתרה הראשון ואינה אסורה גם משום ס' יבום ולא עוד אלא שמעולם גם כשניסת לא סר ממנה חזקה שאינה זקוקה ליבום שחזקה זו היתה לה כשהיתה פנוי' ולעולם לא סר ממנה ע"ש. אמנם מבואר בב"ש סי' קנ"ו סק"י ובסי' קנ"ז סק"ו דהוכיח בשי' רש"י ור"ן ונימוק"י דס"ל דבלא הוחזק באחין עא"נ לומר יש לו אחין וחולקין אהמחבר שם וס"ל דזה לא מיקרי אתחזק היתרא ע"ש וא"כ הוי זה עכ"פ דבר דלא אתחזק לא איסור' ולא היתר' דעא"נ וכל היכא דעא"נ באיסורין גם קרובים נאמנים כמבואר בתוס' סוטה ל"א ע"ב ד"ה הא חד כו' בשם הירושלמי וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' עדות ה' ג' וביו"ד סי' קכ"ז ס"א ברמ"א. וכדברי הב"ש הנ"ל מוכח פשטא דסוגי' ב"ב קל"ה ע"א בההוא דהוי מוחזק לן דל"ל אחי ואמר בשעת מיתה דל"ל אחי א"ר יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחזק לן דל"ל אחי ועוד האמר בשעת מיתה דל"ל ופירשב"ם ועוד אפי' אי מוחזק באחי נאמן להתירה משום דקאי בשעת מיתה ומיגו דא"ב פטר לה בגיטא דאתי מיגו ומרע לה לחזקה ע"ש ומשמע דרק אי מוחזק באחי לן למיתי עלה מטעם מיגו דא"ב פטר לה בגיטא אבל אי לא הי' מוחזק דאית לי' אחי ל"ה צריכין לבא עלה מדין מיגו אע"ג דמיירי התם שיודעין בודאי שאין לו בנים כמו שפי' רשב"ם שם אמנם אכתי י"ל דהתם בש"ס קאזיל אליבא דאביי ואביי אית' לי' בקידושין ס"ו גבי אשתך זינתה בע"א דנאמן ול"א אין דבר שבערוה פחות משנים אלא היכא דאיכ' הכחשה וכמ"ש בחי' הרשב"א שם משא"כ אנן הא קיי"ל כרבא התם דאין עא"נ בדבר שבערוה אפי' היכי דליכ' הכחשה והא נודע דעת המרדכי בפ' מצות חליצה וכן דעת הנ"י גבי חלצה בינו לבינה הובא בשו"ת נט"ש חאה"ע סי' ס"ט דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה וא"כ היל"ל דאין עא"נ מטעם דבר שבערוה ומכ"ש שהיא אינה נאמנת. אולם באמת הא דעת כמה מן הראשונים דהא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים היא