הרי בשמים תקיט

כך ול"פ סך כך בתורת הלואה בהיתר עיסקא עכ"ד. ואני שמעתי ולא אבין דאיך יקרא לזה עיסקא אם הלוה מוציא מעות לצרכי מזונותיו או לנישואי בנו וכדומה והרי א' בב"מ ק"ד: להכי קרו לי' עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי בי' ולא למשתי בי' שיכרא עפירש"י ותוס' שם ומשמע דגם חלק המלוה צריך להיות בעינא תמיד בסחורה דהרי בתוס' ב"ק דף ע'. ד' אמטלטלין הקשו בהא דא' בב"ק ק"ד: ר"פ הוי מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר ר"י אגב אסיפי דביתי' ומסיק משמע לשון הלואה והאיך מצי להקנות מלוה הא הוי דבר שא"ב ותי' דמיירי בעיסקא ע"ש ומשמע דגם חלק המלוה מהעיסקא יכול להקנות משום שהוא ברשות הנותן כיון דצריך להיות תמיד בעינא בסחורה וכדומה והרי בשו"ת שבו"י ח"א סי' קע"ב העלה דמה"ט בכור נוטל פ"ש בשטרי עיסקא אף בחלק המלוה ע"ש ועתשו' פנ"י מהמג"ש ח"ב ח"מ סי' ק"ד שמסתפק בזה וע"ש מ"ש דאף דהאידנא נהגו שהמקבל עושה בו כל חפצו אפי' לצורכו ואין מכלים היינו כיון דנהיגי כך הו"ל כהתנו אבל מ"מ אין שם מלוה עליו דאי אין חוזר ומניחו בסחורה ולית לי' רווחא אסור ליתן ריבית ע"ש וגם נראה דאין ליתן עליו שם ריוח היכי שהמעות גופי' אינו נושא פירות רק שגרם לו רווח ביתא דכי היכי דקיי"ל המבטל כיסו ש"ח פטור משום דמניעת הריוח שהוא גרם היזק לא מיקרי פסידא עתוס' מ"ק ד"י: ד"ה ובדבר ה"ה גרם ריוח לא מיקרי ריוח. ונהי דנימא דאם יודע המלוה שהלוה אינו מקבלו לעשות בו סחורה כגון מלוה לקהל דתשו' חת"ס הנ"ל או שמלוה למלמד דתשו' שו"מ הנ"ל דכיון שיודע המלוה שהלוה מקבלו להרויח פרנסתו הוי זה עסק שלו ונחית אדעתא דהכי וכיון דאית לי' ריוח זה א"ב איסור ריבית [והא דמצינו בש"ע סי' קע"ז ס"מ הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת הרי דפטור מליתן לו ריוח אף שהי' לו ריוח ממק"א ע"י מעות הללו שא"ה שהתנה בפירוש ליקח בהן פירות אבל בנותן בעיסקא סתם לאדם פרטי שאינו ברור להמלוה שהלוה לא יעשה בהמעות סחורה כי מקבל הלוה המעות אח"כ לצורכי ביתו וכדומה אף שהמעות הללו גרמו לו רווח ביתא בכ"ז אין זה בכלל היתר עיסקא דהמלוה כי יהיב זוזי לעיסקא אדעתא דרווחא הבא מגוף המעות יהיב ולא על גרם ריוח ולהכי כי נותן לו הלוה רווחים י"ב משום איסור ריבית ולפענ"ד היכי שהלוה הוציא המעות לצורכו אפי' הי' המלוה יודע שהמלוה יעשה כן אין זה סברא לומר דכיון דהוי ריוח פרנסתו שהרויח במה דקא אוזלי גבי' משום שהי"ל מעות מזומנים יהי' נקרא זה עסק ויהי' שרי ליתן רווחא ואפי' עפ"י אומד הדעת עלה באמת חצי מהריוח שהי' לו להדמים שנותן להמלוה כדמשמע באמת מדברי הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה שכתב שיתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצורכו שלא יהא מיקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח"כ ריבית ומשמע דכי מתנה הנותן תנאי זה ל"מ רק לענין כשחוזר ומתעסק בו שיוכל ליטול אח"כ מהריוח דאי לא התנה כן מכי שלח יד והוציא נעשה גזלן ול"מ גם כשחוזר ומתעסק אח"כ רק אם חזר המקבל וזיכה המעות ע"י אחר לצורך הנותן כמ"ש במרדכי פ' הגוזל קמא אות קי"ז דנהי דקיי"ל בב"ק קי"ח. כמ"ד שלא לדעת א"צ דעת זהו דוקא בדבר שמחזירו בעינא אבל לא במעות ועוד הלא כ' בחי' אנשי שם שסביב המרדכי שם דהא דקיי"ל דא"צ דעת הוא רק בגנב דעלמא דכי מחזיר עביד לי' השבה אבל בשומר שגנב הא קיי"ל התם כר"ע דצריך דעת ע"ש ומשמע דגם כי מתנה הכי ל"מ רק לענין שיוכל ליטול אח"כ ריוח כשמתעסק ומרויח אבל לא מהריוח שנגרם לו בההוצאות לצורכו: ויש להכריח עוד ד"ז מדברי המחבר בסי' הנ"ל ס"ז הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי ריבית אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידי' אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר עכ"ל ולכאורה יש להתבונן דכי הוציא הלוה המעות לצורכו מאי איריא כי נמלכו ועשו קצבה ביניהם הוי ריבית הרי אפי' לא עשו קצבה ביניהם ג"כ הוי ריבית אם לא חזר וזיכה המעות להנותן ע"י אחר שיהי' למחצית שכר וע"כ דמיירי במקום שנהגו שלא להקפיד שיוציא הלוה המעות לפעמים לצורכו דאז בודאי נתן לו ע"ד המנהג כמ"ש ברמ"א ס"ה הנ"ל וערמ"א סי' קע"ד ס"א וא"כ אמאי כי הוציא המעות לצורכו הוי ריבית הרי כמו דאמרינן דאם מתעסק והולך לא איכפת לן מה שעשו קצבה ביניהם דתנאי זה בטל כיון דאיסורא הוא ונשאר על תנאי הראשון וכמבואר בדברי הש"ך שם ס"ק כ"ב דגם השתא חצי האחריות של פלגא פקדון על הנותן א"כ גם כי הוציא המעות ביציאותיו כיון דהו"ל ריוח דקמוזלי גבי' ואיכא רווח ביתא שרי ליתן לו ריבית אם עולה חצי מהגרם ריוח למה שנותן להמלוה א"ו דסתם עיסקא ל"ה רק היכי דאיכא ריוח מקניית סחורה וכדומה לא זולת וכמו שמבואר במרדכי פ' הגוזל הנ"ל דאם לא היו המעות תמיד בחובות או בסחורה האיך יתן הריבית על מה שהוציא הרי משלו נותן ע"ש. אפס בהא מודינא דאם אין ידוע אם המלוה עשה מסחר עם המעות או הוציאן לצורכו אינו נאמן לומר שהוציאן לצורכו כדי לפטור א"ע מן הריבית דכיון דהוי גזלן אם עושה כן כנ"ל ע' במחבר שם סעיף למד ולהכי אינו נאמן כמ"ש בט"ז שם ס"ק י"א דמוקמינין לי' בחזקת כשרות דבודאי עשה עיסקא וגם אי לאו בר הכי הוא אמרינן דנתן המעות לאחר ועשה מסחר עבורו: והנה הבאת במכתבך דברי א"ז הגאון האדיר רבינו משולם איגרא זצוקללה"ה בתשו' חיו"ד סי' כ"ד שכתב דאם לוה מעות עצה"ע ובנה דירה על קרקע שלו בעד המעות שלוה לא חשיב זה ריוח שיהי' מותר ליתן ריבית כיון דהשבח של הדירה לא נחשב מהמעות רק מקרקע שלו והו"ל כלא הרויח וה"ר לזה מהא דכתב בש"ך יו"ד סי' קס"ו ס"ק י"ג דאם בנה על חורבתו של חבירו צריך לשלם לו שכר דירה דאל"ה הוא דר בשכר המתנת מעותיו ואסור משום ריבית וקשה דהא הדירה הוא שבח מעותיו של המלוה ודידי' קא שקיל דומיא דכ' הרמ"א בסי' קע"ג סט"ז ויש מתירין בפירות אפי' אחריות הדרך על התגר המביאם כיון דהוי בעד מעותיו וע"כ דלא חשבינין שריוח הדירה הוא מהמעות רק מהקרקע והקרקע הא הוא של הלוה ואסור עכ"ד והארכת לתמוה על דבריו ואני הנני מוסיף להפליא הפלא ופלא דהרי בסי' קע"ג בחמרים שמעלים במקום היוקר כבמקום הזול הלא כ' בהה"מ פ"ט מה' מלוה הובא בב"י שם דהטעם הוא משום דאף דהאחריות אונסין הוא על המקבל מ"מ אלו הוזלו פירות בינתים במקום היוקר יותר ממה שלקחם במקום הזול יקבלום הבע"ב בסך זה שם בע"כ הרי הם כשלוחים שלהם ע"ש וא"כ ההיתר הוא רק משום דאין כאן הלואה כלל ובאס"ז ב"מ ע"ג. מובא בשם הירושלמי דהקבלת אחריות של התגר לא דיינינין לי' דעביד לי' מפני שכר מעותיו של זה אלא מפני הנאה דאית לי' דמגלי לי' תרעא ומוזלי גבי' וע"ש מש"כ בשם הרמ"ר משא"כ כשבונה בית על חורבתו של חבירו לצורך בעל הקרקע הלא מיד כשגמר הבנין נתחייב לשלם לו ונעשה לוה דהו"ל כאלו זקף עליו המעות במלוה וכיון שדר בו בחנם אגר נטר קא שקיל ולהכי באמת כ' ברמ"א שם דכשאינו צריך ללות מעות רק לטובת המלוה א"ל בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא ע"ז עלי לשלם לך וכ"ז שאיני משלם לך דור בה בחנם שרי משום דאין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה והוא משום דכל שעשה זאת לטובת המלוה הלא אם הי' נשרף ל"ה צריך לשלם לו יציאותיו כיון דלא הרשהו לבנות רק לטובתו שיהי' לו דירה לדור בה ולא נתחייב עוד בגמר הבנין לשלם לו יציאותיו ול"ה הבנין של בעל הקרקע עד אחר שדר בה הבונה איזה שנים ואם בינתים נשרף הבנין בודאי אינו מחויב לשלם לו יציאותיו א"כ אין כאן הלואה כלל וכמבואר כי"ב בתוס' ב"מ קי"ז. ד"ה רי"א לדחות פירש"י שם שפי' הא דאר"י במתני' התם דאף הדר בתוך ש"ח צריך להעלות לו שכר משום דאם אינו נותן לו שכר מיחזי כריבית וכ' התוס' דמה ריבית שייך הכא דלא הלוהו כלום שהרי אם הבית נשרף ל"ה נותן לו יציאותיו ע"ש ומיושב ממילא לפי"ז הך דב"ק כ"א. ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבי' ר"נ לאפדנא מיני' וקא' לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ולכאורה היכי מוכח דס"ל הדר בחצר חבירו של"מ צריך להעלות לו שכר הרי ר"נ א' בב"מ ס"ד: דאע"ג דהדר בחצר חבירו של"מ א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר משום איסור ריבית א"כ דילמא להכי אגבי' ר"נ לאפדני' מיני' ולהאמור נכון דהרי בחי' הרשב"א שם הקשה דאי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קא' זיל פייסינהו לימא זיל גבי להו ותי' דכיון שירד לקרקע יתומים ובנאה מדעתו אעפ"י שהיא עשוי' לבנות כל שהן קטנים א"א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפי' לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו זה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ע"ש ולפי"ז הלא עדיין הדבר תלוי ועומד שאיפשר שכשיגדלו היתומים יאמרו טול עציך ואבניך וא"כ אם בין כך נשרף הבית הוא פסידא דהבונה א"כ עדיין ליכא הלואה כלל ואי דייר בי' בשלו הוא משתמש וליכא איסור ריבית. [וצל"ע בהא דא' בערכין ל"א. במוכר בית בבתי ע"ח ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירה ועתוס' כתובות מ"ו. מ"ש לענין אי יש ריבית בקרקע וע' ב"ב ס"ז. דר"כ אגבה עישור נכסי אפי' מעמלא דבתי ובתוס' שם וכן בתוס' ד"ל. ד"ה לאו] אמנם אף דדברי א"ז הגאון זצ"ל הם תמוהים לעינינו בכ"ז הלא ידוע דרכו בקודש לכתוב ברמז לרוב חריפותו ומה מאד עמקו מחשבותיו שעל כן עלינו לתלות זה בחסרון ידיעתינו שלעומק המושג קצרה יד שכלינו מהבין דבריו הקדושים ולא זכינו לעמוד על דעתו הטהורה. ובגוף הדין נראה גם לדעתי הקלושה דאם הלוה בנה בהמעות בית ויש בתוכו דירות וחניות להשכירם בודאי הו"ל בכלל רווחים מהמעות. אמנם בנ"ד אף דהטענה השני' של ראובן אינה כלום כמבואר באה"ע סי' צ' ס"י דכל דאיכא עדים דברשות בעלה עשתה האשה הו"ל כשלוחו של הבעל בכ"ז אם ל"ה יכול ראובן לברר שהוציא המעות לצורכו ל"ה נאמן לטעון כך כיון דמאחר שקיבל המעות בעיסקא הא הו"ל כגזלן אם הוציאם לצורכו ומוקמינין לי' אחז"כ דבודאי לא עשה כן ואף דהוא בעצמו לא עסק במסחר מלאכתו נעשית ע"י אחרים אולם אם יודע שמעון בבירור שלא עסק ראובן כלל בהמעות לא בעצמו ולא ע"י שליח אינו רשאי