הרי בשמים תצט

דהמים נגרים במורד מעט באופן שאף כשיצאו המים לחוץ לקרקע של בית הטבילה הם מצטרפים להמים שבמקוה לשיעור מ"ס מטעם עירוב מקואות ואי דהוי זוחלין ז"א דאי נימא דקומת אדם הוא ג"א עם ראשו הלא חשבינן שיעור הכשר המקוה טרם שנכנס בה האדם הטובל א"כ כא לשי' זו ל"ה טבילה בזוחלין מה שהמים יוצאין ע"י הטובל כנ"ל משא"כ לאחר שהקדימו דגובה האדם ג"א בלא הראש א"כ לפי שי' זו הרי הוי זוחלין אם המים יוצאין מכח האדם הטובל וא"כ אפי' אי נימא דמיירי בכה"ג שגם לאחר שיוצאין המים מתחברים עם מי המקוה ואיכא שיעור מקוה אכתי הו"ל טבילה בזוחלין למאי דס"ד דהתוס' בהקושיא דהנקב שהיו המים נמשכים על ידו מהעין עיטם להמקוה הי' סתום ול"ה עליו דין מעין ואינו מבהר בזוחלין וע"ז תי' התוס' או דהי' גומת המקוה מחזיק יותר מג"א ול"ה המים יוצאין לחוץ או שע"י שהנקב של עין עיטם הי' פתוח להמקוה בשעת הטבילה לא נחסרה המקוה משיעורה שהיו יוצאין מים אחרים וכשר אפי' לשי' הר"י דלטבילת אדם בעינן גם במעין מ"ס. ושע"כ גם משום זוחלין לא איכפת לן כיון דהוא מחובר למעין בשעת טבילה ומעין הא מטהר ג"כ בזוחלין. אמנם כ"ז לפלפולא אבל באמת א"א להעמיס כן בכונת התוס' דהרי בכה"ג שהמים נגרים במורד ומתחברים בשעת טבילה עם מי המקוה אפי' ל"ה מחובר עם המעין לא מיפסל משום זוחלין כמבואר באמת בהריב"ש שם: אכן גוף הענין שהעלה הש"ך דהיכי דהמים זוחלין רק מכח האדם הטובל ל"ה בכלל זוחלין הוא מילתא דמסתבר דהרי הר"ש במס' פרה כ' בהסברת הדבר דמעין מטהר בזוחלין וגשמים באשבורן משום דלענין טבילה אנו הולכין אחר טבע תהלוכת המים במה שהוא טבעו ודרכו אם בזחילה או באשבורן ומי גשמים דרכן להיות מכונסין ועומדין ומעין דרכו להיות זוחל ע"ש וא"כ אם המים באמת קוו וקיימי ואין זוחלין מאליהן רק נזחלין בסיבת האדם הטובל הלא בסור המכריח ינוחו מזחילה זו ובמקוה אינה פוסלת רק זחילה כזו שדרך להיות במעין ובאמת נוכל להכריח זה מד' התוס' בכורות נ"ה: שרוצה ר"ת להוכיח שם דמעין לאו דוקא בזוחלין מטהר אלא אף באשבורן ממקוה שעל הפרוה שהי' מעין עיטם והי' כ"ג טובל בו אף של"ה זוחל ודחי דאיפשר שהיו נכנסין מצד זה ויוצאין מצד אחר. ולכאורה הרי בפשיטות הו"מ לדחויי דכיון דקא' בש"ס יומא הנ"ל דבית שער המים הי' גבוה כ"ג אמות והי' החקק של בית הטבילה ג' אמות במכוון וא"כ כשנכנס הכ"ג להמקוה היו המים יוצאין לחוץ וא"כ היו זוחלין א"ו דפשיטא להו להתוס' דבכה"ג שאין המים יוצאין מאליהן רק מכח האדם הטובל ל"ה בכלל זוחלין ודוק אפס בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ד לא כ"כ ע"ש אמנם בכה"ג דאיכא שיעור מקוה מלבד המים הצפין מלמעלה בודאי נראה דל"ה זוחלין בכה"ג לכ"ע: והנה בעיקרא דהך מילתא אי זוחלין פוסל היכי דיש שיעור מקוה מלבד הזוחלין לכאורה יש להעיר מדברי הש"ס שבת ס"ה אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי כו' סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ולכאורה קשה לפי"ד הש"ס זבחים פ'. גבי צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש דאי יש בילה והזאות מצטרפין כשר ע"י שיזה שתי הזיות ובתוס' ר"ה י"ג: בהא דא' שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן כתבו דה"ה במים יש בילה וא"כ מאי בכך דרבו הנוטפין על הזוחלין הרי כיון דיש בילה ואיכא כשיעור מקוה בזוחלין הכשרין מלבד הנוטפין אמאי יפסל. והנה לכאורה הי' מקום לומר עפי"ד הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ח שכ' דבמיעוט לתוך המרובה ל"א יש בילה ע"ש וא"כ הרי באמת הקשו התוס' דאמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין נימא קמא קמא בטיל ותי' דל"א קק"ב כיון שרבה האיסור מכשיעור וא"כ ע"כ החששא הוא רק שמא יהיו הנוטפין הרוב וכ"ה באמת דעת הרמב"ן דדוקא בנוטפין מרובין פסולין וא"כ בכה"ג הא ל"א יש בילה. אמנם הרי במלמ"ל סוף ה' מעשר הוכיח באמת דגם במיעוט בתוך המרובה אמרינן יש בילה ואף למש"ש דהראב"ד לא ס"ל הכי הלא באמת הקשה הראב"ד בספר בעל הנפש בהא דחיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דמשמע דדוקא כשהנוטפין מרובין על הזוחלין פסול אבל במחצה על מחצה כשר ובמס' מקואות תנינין העיד ר"צ על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרין ומשמע דבשוין פסולין ומתוך זה כ' הראב"ד שם דבאמת גם בשוין פסול כבכל איסורין והך דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין לאו דוקא ע"ש וע"כ דהראב"ד יתרץ הקושיא דקמא קמא בטיל אם כמ"ש בתוס' בכורות נ"ו. דהוא רק מצד חומרא או כמ"ש בתוס' ב"ק ק' דחיישינן שמא ירבו כו' בלא הפסק דבכה"ג ל"א קק"ב ע"ש ועכ"פ כיון דלשי' הראב"ד גופי' הך דשמא ירבו לאו דוקא שפיר קשה נימא יש בילה. ואי דהנוטפין הויין חציצה בין הזוחלין להטובל ז"א דהרי מלבד דמב"מ אינו חוצץ הרי קיי"ל בשבת ק"כ: לחין אינן חוצצין וע' פסחים ס"ה. ואף דבתוס' זבחים ע"ח: ד"ה דלי שי"ב כ' דהיכי דאיכא הרבה ל"ש הא דלח אינו חוצץ זהו רק בחלב לגבי מים אבל לא במים ומים. ויהי' לכאורה ראי' מזה דגם בדאיכא שיעור טבילה ממים הכשרים ל"מ כיון שהם מעורבין עם מים שפסולין בזחילה אמנם באמת אין מכאן ראי' כלל דהתם במקום שטובל מעורב המים הכשרים עם הפסולין בזחילה ולכך ל"מ משא"כ במקוה שהמים נחים ועומדים רק שלמעלה מהשיעור הם יוצאין וזוחלין י"ל דל"ה טבילה בזוחלין כיון שהמים מלמטה בשיעור מקוה הם אשבורן: ועם דברינו האמורים ניחא לי ליישב מה שהתעורר ש"ב הגה"ק מצנז זצלה"ה בס' דברי חיים חידושי מקואות פ"א משנה ז' למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש והקשה התה"ד מ"ש במקוה שי"ב מ"ס שרבו עליו אפי' אלף סאה מים שאובין הוי עלה דין מקוה כשרה ולמה בזוחלין לא יטהרו השאובין מן המעין לטהר בזוחלין ותי' דבשאובין טעם ההכשר משום זריעה דמים השאובין נעשין מחוברין כמי המקוה וזריעה ל"מ רק להיות דינם כמחוברים יחד בקרקע אבל ל"מ הזריעה שיהיו הנוטפין כמעין שיטהרו בזוחלין והקשה הגאון הנ"ל דא"כ למה מטהרין בכ"ש כמו מעין ולהאמור לק"מ דאפי' אי נימא דהמשנה דהתם קאי לטבילת אדם וכ"ד הרמב"ם והראב"ד וסייעתייהו דגם לאדם סגי במעין בכ"ש בכ"ז י"ל כיון דעכ"פ נעשין זרועין נהי דאין דינן רק כנוטפין מדלא מטהרי בזוחלין מ"מ הרי גם נוטפין כשרין לטבילה אפס דחסר שיעורייהו שא"ב מ"ס מ"מ כיון דקיי"ל יש בילה ויש ג"כ מי מעין דאיכא בי' שיעור שלם כיון דדינו בכ"ש וכיון דבצירוף הנוטפין יתכסה כל גופו שפיר מתכשר ולא גרע ממקוה חסר שנתחבר עם מקוה שלם דמהני הטבילה גם בחסר ובשלמא כשהם זוחלין כיון דנוטפין שזוחלין הוי שם פסול על גוף המים א"כ מה בכך דיש בילה הרי טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין ול"מ כי איכא שיעורא בכשרין מלבד הפסולין ושעל כן בשאובין כיון דגוף המים פסולין ע"כ מוכרח התה"ד לבא עלה מדין זריעה משא"כ לענין זוחלין דל"מ זריעה ל"מ ג"כ הא דיש בילה כיון דעכ"פ הוא טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין יחד. ולפי"ז זהו רק כשכל מי המקוה מעורבין כשרין ופסולין יחד ולא היכי שמלמטה הוא אשבורן ומלמעלה שהוא יותר משיעור טבילה הוא זוחלין ומכ"ש כבנ"ד שגם למעלה אינן זוחלין מאליהן רק כשנכנסין בו הרבה בנ"א המים נדחקין ויוצאין למעלה דרך סדקים בכה"ג בודאי ליכא פסול זחילה וגם לפי המבואר במכתבך שהמקוה הגדולה מקורה הוא מבאר מים א"כ הרי באמת בתשו' מהרי"ק מבואר דאפי' בארות הויין מעין לענין טבילה וה"ר מדמכשירין באר למי חטאת דבעי מים חיים אפס שהמהרי"ט בשניות סי' י"ח חולק עליו וכ' דחיישינן שנתהוו ממי גשמים שנתערבו בקרקע והוי כמי תמציות דאין מטהרין בזוחלין ולא בכ"ש אכן ראיתי בס' ד"ח ה' מקואות שכ' דבמדינתינו שאין הגשמים יורדין כ"כ ואין מתעכבין בארץ בודאי כל שהוא נובע הוי מעין ומהרי"ט דיבר לפי א"י ומחוזותי' שהארץ קשה והגשמים רבים שיורדים בגבורה בעת הרביעה שם יוכל להיות שמתעכבים מי גשמים אבל במדינתינו אין לחוש לזה ע"ש ואם שקשה לסמוך ע"ז בלבד אמנם בצירוף הני טעמים שכתבנו למעלה נראה דבודאי גם המ"צ יודה דבנידן שלנו ליכא חשש זחילה כלל. דברי ש"ב ידידך דור"ש באהבה: סי' קלג בעזה"י יום ה' ד' אדר שנת תרנ"ה לפ"ק סטרי יצו ה' את הברכה עלי ראש כבוד ידידי הרב וכו' כש"מ אלעזר רוזין נ"י דומ"ץ דק"ק ראזוואדאב יצ"ו מכתבו הגיעני עד"ש בענין אם מותר לנקות המקוה ע"י כלי משאב הנקרא פלומפע עד היסוד בה יען שאומרים שלעולם מתעכב מעט מים בתוכו ע"י כיסוי שבראשו ובמשך הזמן מתמצים אותן המים ואיפשר שיהיו ג' לוגין: הנה אם הפלומפע יש עליו דין כלי לענין שיהי' תורת שאובין על המים היוצאין ממנו לכאורה יש לדמותו לכלי טיטרוס שבפ"ב דכלים משנה ו' שפי' הרמב"ם והרע"ב שם שהוא כלי שמנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טיפה א' יוצאת דרך הנקבים דקים שלמטה לפי שא"א להיות בעולם ריקות מאויר ומים ולכך כשמכסה באצבעו הנקב מלמעלה ואין האויר נכנס למלאות הריקות אם יצאו המים לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם וכשמסירין האצבע המים יוצאים וקיי"ל התם כר' יוסי דמטמא כמבואר ברמב"ם פי"ח מה' כלים ה"ו וכיון דהוי כלי לענין טומאה הוי נמי כלי לענין שאובין והרי אפי' לקולא לענין נט"י פסקינין בא"ח סי' קנ"ט ס"ה דהוי כלי והנה לפי פירוש הרמב"ם והרע"ב במשנה שם הטעם דקא"ר יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות שכאשר יצאו המים מאלו הנקבים לא יצאו במהרה אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול ולא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך ע"ש והכי א' בגמ' נדה מ"ט: הי' טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ולכאורה י"ל שאלו המים הנשארים בפלומפע ג"כ מתאחרים לצאת וחשוב כלי. אמנם המדקדק בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש שם שכ' הנה שב כלי קיבול כי לזה נעשה ובחבורו הגדול