הרי בשמים שלט

והכי מפורש יוצא מדברי תלמודן בקידושין ס"ב: דא' התם דאפי' לראב"י ל"מ באומר אם תלד אשתך נקבה תהי' מקודשת לי אלא בשהוכר עוברה לרבה דאוקמ' למילתי' דראב"י גבי האומר פירות ערוגה זו מחוברות יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו דבריו קיימין דמיירי בשחת והוכר עוברה דומיא לשחת ולרב יוסף שם דמוקי מילתי' דראב"י באגם מיירי אפי' בלא הוכר עוברה. אבל עכ"פ כשהיא כבר מעוברת דומיא דאגם דפרש"י צמחים רכים ע"ש וא"כ גם בעובר בלא נתעברה עדיין לכ"ע ל"מ כדמוקי התם הא דהאומר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי ל"א כלום כראב"י ובשאין אשתו מעוברת [ויל"ע לפי"ז בד' התוס' שם ד"ה ואר"ח שכ' דאין הלכה כראב"י דאע"ג דבעלמא הלכתא כוותי' דמשנתו קב ונקי הכא ע"כ לית הלכתא כוותי' דבב"מ ס"ו: ס"ל לר"נ במוכר פירות דקל דאפי' משבאו לעולם יכול לחזור בו דאא"מ דשלב"ל והלכה כר"נ בדיני ולהאמור אין ראי' דהתם בפירות דקל י"ל דמיירי עד שלא צמחו כלל וכפרש"י ביבמות צ"ג. דמיירי בימות הגשמים וכשלא התחילו לצמוח גם ראב"י מודה] וזהו מה שנלפענ"ד בדעת הרמב"ם פ"ו מה' ערכין הל"א לב. שמחלק שם בין אמר מה שתוציא שדה זו הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדר אבל אם אמר יהיו הקדש אינו כלום והקשה הלח"מ דהרי בפכ"ב מה' מכירה כ' דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדה"ב ה"ז חייב לקיים דברו משום נדר וי"ל דבה' מכירה מיירי כשהבהמה היא מעוברת אז חשיב בא לעולם קצת וחייב לקיים משום נדר משא"כ בה' ערכין מיירי בפירות שלא צמחו עדיין דומיא דמה שתעלה מצודתי או מה שאשתכר בשנה זו דחשיב התם ובכה"ג רק כשאמר עלי חייב לקיים משום נדר ובאמר יהיו אינו כלום: והנה בנ"ד יש צד להתיר עפ"ד פסקי מהרא"י סי' ק"ל שהובא ברמ"א יו"ד סוסי' ש"ך דפטורה מבכורה בכה"ג הואיל והעכו"ם לא רצה ליטפל בה רק בחלק ולדות ומובא בט"ז וש"ך שם דברי התה"ד שמה"ט ל"ה דשלב"ל כמו דא' בב"מ ר"פ המפקיד דמקני לי' להשומר הכפל דנעשה כאומר לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו והה"נ הו"ל כאומר קנה בהמה לולדותי' ע"ש אמנם באמת המהרא"י גופי' לא סמך שם ע"ז רק בצירוף שאר צדדי היתר וכמ"ש בט"ז ובדג"מ שם וכן בנובי"ת חיו"ד סי' קצ"א קצ"ב. ע"ש דבאמת י"ל דל"ד להא דהמפקיד דהתם הלא כ' התוס' בד"ת כגון פירות דקל דאמרינן דמכר לו מעכשיו גוף הפרה וממילא קונה הכפל ע"ש א"כ התינח התם דהתורה ירדה לסוף דעת השומרין דרוצה גם הוא לקנות גוף הפרה בכדי שיקנה הכפל אבל בנ"ד הא אין דעת העכו"ם רק על הולד והולד הא הו"ל דשלב"ל. והנה בשו"ת מהר"ם מינץ הנ"ל יצא לידון בדבר החדש דכי היכי דאמרי' דאף דהמזכה לעובר ל"ק מ"מ אם הי' בנו קונה דדעתו ש"א קרובה אצל בנו וגמר ומקנה וכ' בשם הרשב"ם דכמו בלדשלב"ל בבנו גמר ומקנה ה"ה בדשלב"ל הדין הכי דאצל בנו דגמר ומקנה מהני וא"כ בבכור אמרי' דגמר ומקנה כדי להפטר מבכורה ומועיל אף בדשלב"ל ע"ש ולפענ"ד כמו זר נחשב לומר דדשלב"ל יהי' תלוי בגמר ומקנה דא"כ היכי מוכיח ביבמות צ"ג דר' ינאי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל מדעשר מפירי דביתי' על הפירות שיביא לו האריס בשבת נימא דמחמת מצות עונג שבת גמר ומפריש והרי גם על הדין שכ' ההגהמ"ר פ"ג דב"ב הובא ברמ"א סי' ר"ט ס"ח דהיכי דשניהם קונים זמ"ז גמרי ומקני אהדדי מביא הרמ"א שם יש חולקין מכ"ש בזה מאי מועיל אם הוא גומר להקנות אם השני אינו סומך לקנות ל"ק עתוס' עירובין פ"א ד"ה לא. ועמק"ח סי' תמ"ח סק"ה שכ' דאין סברא לומר דאגב דאית עליו איסורא דחמץ גמר ומקנה כיון דבמכירה בעינין דעת מקנה ודעת קונה א"כ נהי דהמקנה גמר ומקנה מ"מ הקונה שהוא עכו"ם לדידי' אין הפרש בין חמץ לשאר דברים במה גמר וקונה ע"ש שמאריך בזה ואף דמצינו סברא כזו בתוס' ע"ז ע"א. סד"ה רב אשי שכ' שם דיש להחמיר ולהקנות לנכרי דבר שעושה טריפה כגון הראש והריאה מן הבהמה כדי לפוטרה מבכורה וא"צ שיתן הנכרי מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה ואפי' שוה כפלים יותר אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ואקני לנכרי כדי להפטר מבכורה. התם שפיר שייך לומר הכי דמשום דאנן סהדי דגמר ואקני אמדינין לדעתי' דמחל לי' אונאה וחשבינן כאלו התנה שלא יהא לו עליו אונאה וגם לענין קנין י"ל ג"כ הכי במידי דהוא בר קנין עכ"פ אמרינן אף דלא עשה קנין המועיל מ"מ אמרינין דעתי' דגמר ואקני כדמצינו בבכורות י"ח לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר"ט סבר אקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו וכ' בתוס' דאפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשי' והיינו משום דניחא לי' דליעביד מצוה בממוני' אמדינן דעת' דגמר ומקנה לי' כאלו הי' קנין גמור ובפרט לפמ"ש בתוס' בכורות ל"ה: ד"ה מימר דהתם מיירי במכירי כהונה הלא מבואר בב"ב קכ"ג: ובתוס' שם דמכירי כהונה חשיב כמוחזק לגבי בכור ע"ש אבל בדשלב"ל שאינו תופס בו שום קנין מאי מועיל הא דקא גמר ומקנה והנה גוף הדבר שכ' בשם הרשב"ם דגם בדשלב"ל מהני גבי בנו כמו בלדשב"ל חפשתי בהרשב"ם ב"ב בסוגי' דמזכה לעובר ולא מצאתיו. אכן ראיתי בשעה"מ פכ"ב מה' מכירה שהביא כן בשם המבי"ט ע"ש מה שהקשה עליו. והמעיין בדברי המבי"ט בתשו' ח"ב סי' קל"ז יראה דלא כ' הכי רק לענין זה הדין דבנותן דקל לאחד ופירותיו לאחר ל"מ ורק בשייר לעצמו הפירות מהני דלגבי נפשי' אמרינן דבעין יפה שייר ושייר מקום הפירות ה"ה אצל בנו ובתו כי נתן להם הפירות אמרי' דעתו ש"א קרובה אצל בנו ושייר לו בעין יפה מקום הפירות ול"ה דשלב"ל ועי' במקנה קידושין סוף דס"ב שכ' בפשיטות דהא דדעתו ש"א קרובה אצל בנו ל"ש אלא בלדשלב"ל אבל לא לענין הקנאת דשלב"ל ע"ש וענובי"ת חאה"ע סי' נ"ד אות י"ב שהביא דברי הגאון ר"ס סטנאב זצ"ל שרצה לחדש דהיכי דסמכא דעתי' קנה בדשלב"ל מד' הש"ס ב"מ ט"ז. ודחה דבריו שאין לחלק בין סמכא דעתי' או לא. ואין ראי' מש"ס דב"מ הנ"ל שיועיל סמיכת דעת להקנות דשלב"ל: ובכ"ז לענין דינא בנידן שלנו יש לצדד דאין עליו קדושת בכורה מטעם שכ' מעלתו דכיון דבעד שכר הטיפול שיעבד לו הבהמה לכל צרכיו לולדות ולחלב ולגיזה י"ל דהוי כמו דקל לפירותיו והפוסקים שהחמירו בזה הם לא דברו רק בשלא הקנה לו אלא העובר בלבד. ולפענ"ד י"ל עוד דכיון דטיפולו של הנכרי ומזונותיו שנתן לה גרמו חיותה וביאת הולד לעולם שבלעדי טיפולו ומזונותיו היתה הפרה מתה ברעב לכך הו"ל כאלו הישראל והנכרי הם שותפין בלידת הולד זה בבהמתו וזה בטיפולו ומזונותיו ובכה"ג בודאי יש להנכרי חלק בגוף הפרה דבשלמא אי הי' מבטיח לנכרי ולדה של הפרה בשכר מלאכה אחרת אז שייך לומר דכיון דקיי"ל דהמבטיח לפועל חפץ בשכר פעולתו יכול ליתן לו דמיו א"כ אין לו קנין בגוף הולד משא"כ אם הבטיח לו הולד בשכר טיפול ומזונות של הפרה הו"ל כאלו שניהם שותפים בזה וכשיולד הולד חולקין כפי תנאם דבכה"ג א"י ליתן לו דמים. ועפיז"נ ליישב קושי' התוס' בע"ז ס"ב. ד"ה דיהיב ניהלי' בצד היתר. וז"ל וא"ת כיון דיהיב לי' בצד היתר מאי איריא דפועלים עושין בפירות שביעית הללו אפי' היו עושין מלאכה אחרת יהיו מותרין לפורעו מפירות שביעית ותירוצם שם אינו מובן כ"כ. ולהאמור י"ל דבשלמא כשעושין במלאכה אחרת הרי אף כשהבטיחו להם בהדיא לתת בשכרם הפירות שביעית הלא הברירה ביד הבעלים ליתן להם דמים תמורתם וא"כ אינו אלא חוב בעלמא וכשפורעים להם הפ"ש נמצא פורע חובו בפ"ש ול"מ אפי' בדרך היתר כיון דעכ"פ דמיא לפורע חובו בפ"ש משא"כ כשעושים מלאכתם באותה שדה של שביעית הו"ל כאלו שניתם גרמו הפירות ויש להם חלק בהם לא הו"ל כפורע חובו בפ"ש רק חלוקה כפי התנאי ומש"ה מהני עכ"פ בדרך היתר ויש להעמיס זה בכונת תי' של התוס' שם. ויש לצרף כמו בנ"ד מה דהבהמה היא ברשות הנכרי ובדיניהם יש לו קנין גמור בהולד עתשו' צ"צ סי' ס"א דהיכי דיש לו זכות בדיניהם מועיל ג"כ להפקיע קדושת בכורה. ויש להוסיף עוד דבנ"ד גם בדינינ נקנה להעכו"ם הולד עפמ"ש ברשב"א בחי' גיטין ל'. ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אר"פ ל"ש אלא בעה"ב בכהן אבל כהן בבעה"ב אם בא לחזור חוזר כו' והקשה הרשב"א דאמאי א"י הבטה"ב לחזור משום דהוי דשלב"ל וכ' וז"ל דל"ד לההיא דפירות דקל דהתם דבעי למישקל מרשותי' דמוכר איכא למימר דלוקח מצי הדר בי' משום שלב"ל דאכתי רשותי' דבעל הדקל איתי' על הפירות אבל הכא דלית לי' למשקל מידי מרשותי' דכהן כו' לא חשבינן לי' כאלו רשותי' דכהן עלייהו להכי דנימא בהו דשלב"ל כו' ע"ש וה"ה בנ"ד י"ל דאפי' בדינינו לא מצי הדר בי' מטעם דשלב"ל כיון דהפרה היא ברשותי' דנכרי וכבר טיפל עמה ולית לי' למישקל עוד מידי מרשותי' דישראל כי על כן בצירוף כל הני צדדי היתר האמורים נלפענ"ד דאין על העגל הזה קדושת בכורה וליתר שאת יעשה כעצת הנוב"י שם שכ' לגרום להטיל מום ע"י גוי ויוכל אח"כ הישראל לשוחטו: ומה שכ' מעלתו לחדש דאין בבכור בזה"ז חיוב ש"ח מדאוריי' אפי' למאן דסובר דגם בקדשים בזה"ז איכא חיוב כרת בש"ח. עפי"ד התוס' ב"ק ע"ו. שהק' דאמאי הוי ש"ח ששא"ר הא ראוי' לפדותה דמפרכסת ה"ה כחי' ותי' דהיכי דשחטה כתיקונה ל"ח מפרכסת כחי' והק' תו לר"ל דס"ל קמ"ז ל"ה בכלל העוה"ע ותי' דמום שלאח"מ ל"ח מום לפדות ע"י והק' מעלתו ע"ז דהרי בתחילת השחיטה נעשה בע"מ ותי' דכיון דקאי לר"ל ואיהו ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ולדידי' יכול לשחוט בחוץ ולגמור בפנים וא"כ ל"ה לדידי' חצי קנה פגום מום כיון דבידו לגמור השחיטה ול"ה מום רק בסוף השחיטה וא"כ לדידן דקיי"ל יל"ש מתוע"ס א"כ בתחלת השחיטה נעשה בע"מ ועכצ"ל החי' הא' משום דהשחיטה מטהר מידי נבילה ול"א מפרכסת ה"ה כחי' ואנן קיי"ל דקמ"ז היו בכלל העוה"ע ושפיר הוי שחיטה שא"ר והתינח שאר קדשים דצריכין פדיי' כשהוממו משא"כ בכור דל"צ פדיי' שפיר הוי שחיטה ראוי' עכ"ד במח"כ שגה בזה דלדבריו לא משכחת כלל חיוב כרת דש"ח דהא השוחט בע"מ בחוץ פטור אמנם ז"א דע"כ איכא חיוב כרת בש"ח ול"ה שוחט בע"מ בחוץ משום דדרך שחיטה בכך כמ"ש באמת בספר יראים להר"א ממיץ ז"ל וא"כ לו יהיבנא לי' דבבכור הוי שחינה ראוי' אבל עכ"פ חיוב כרת דש"ח איכא דדרך שחיטה קא שחיט. ואדרבא כדאמרי' דהוי שחיטה שא"ר אנו מוכרחין לומר דעל ש"ח חייב משום דבהכי חייבי' רחמנא כמ"ש בתוס' ואי נימא דהוי שחיטה ראוי' הוי כ"ש דאיכא חיוב כרת דש"ח ובעיקר הקושיא ע"ד התוס' הנ"ל כבר העיר בזה א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' נח"י בחי' פסחים ע"ג