הרי בשמים רעז

אם רצה לחזור בו יכול לחזור רק כל כמה דאינו חוזר הוי כמוחזק כמבואר בדברי התוס' ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא וא"כ מאי מועיל תפיסתו של כהן הלא גם קודם התפיסה הוי כמוחזק ואפ"ה יכול לחזור א"כ גם לאחר התפיסה יכול לחזור בו ונראה בביאור דבריהם עפימ"ש המחנה אפרים ה' זכיי' סי' ט' בטעמא דמכירי כהונה כיון דרגיל הוא לתת מתנותיו לכהן זה לכן שאר הכהנים מתייאשים מיני' [ושם הביא דברי הג"א והמרדכי שכ' הטעם דחשיב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ודחה דבריהם ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' ב"ב הנ"ל שכ' ג"כ ה"ט ע"ש] ולפי"ז הלא א"ז הגאון בנתה"מ סי' רס"ב ביאר החילוק שבין יאוש להפקר דבהפקר הא לא קיי"ל כר"י בנדרים מ"ג דבעינן אתי לרשות זוכה משא"כ ביאוש בעינן שיבא לרשות זוכה וכל שלא בא לרשות זוכה יכול לחזור בו ע"ש ולפי"ז כיון דבמכירי כהונה מדין יאוש קאתינן עלה על כן כל כמה דלא תפס הכהן יכולים הבעלים לחזור בהם כדין שאר יאוש משא"כ כשתפס הכהן שוב לא יוכלו הבעלים לחזור דכבר אתי לרשות זוכה ומתבארין שפיר דברי התוס' הנ"ל והנה בב"ק ס"ז ע"א פריך שם הש"ס למ"ד יאוש לא קני מהא דהגזלן והאנס כו' תרומתן תרומה והקדישן הקדש ומשני דאיכא יאוש ושינוי השם והקשה הרשב"א בתשו' סי' תתקס"ח דמ"מ אמאי הוי הקדש ותרומה הלא בשעת דיבורו לא הי' מועיל דלאו דידי' הוי ותי' דההקדש והקנין באים כא' ע"ש וא"כ לפי"ז הלא כ' התוס' ביבמות צ"ג ע"א דגם בתרומה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש ולפי"ז ה"נ כשהבן לוי עושה אותו תרומ"ע על מקום אחר הוי כמסירה להדיוט וחל אז היאוש ששאר הלוים מתייאשים ומיקרי אתי לרשות זוכה משום דהקדישו כתקפו ע' ב"מ ו' הקדישו בלא תקפו מהו וע' ש"ך ח"מ סי' ס"ו סק"ב מ"ש בשם הריטב"א] ואתיין קנינו והקדשו כא' ומהני כדברי הרשב"א הנ"ל וממילא ל"ק מבכורות דלמה הוצרך קנין חצר שיקנה להבכורות כיון דמיירי במכירי כהונה וכנ"ל ז"א דאי לא תקני לי' חצרו א"כ אף שהוא ממכירי כהונה הלא רק מדין יאוש קאתינן עלה וכל כמה דלא אתי לרשות זוכה הא לא חל היאוש ולהכי בעינן דליקני לי' חצרו כי היכי דליהוי אתי לרשות זוכה. אך יש לעיין בחולין קל"ג ע"א אר"י האי כהנא דאית לי' צורבא מרבנן בשבבותי' ודחיקא לי' מילתא ליזכי לי' מתנתא ואע"ג דלא אתי לידי' במכירי כהונה ולוי' ע"ש (ובחי' הקשיתי עפ"י הצעה זו מש"ס ב"ק ס"ו ע"ב איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אילימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני ופי' התוס' דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מפסיל משום מהבב"ע הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו וקשה דילמא לעולם יאוש קני רק הא עכ"פ בעינן דאתי לרשות זוכה א"כ נ"מ היכי שגזל בהמה ולא הביאה עדיין לרשותו רק שהוציאה מרשות בעלים לרה"ר דקיי"ל כאביי ורבא דס"ל ב"ב ע"ד דמשיכה אינה קונה ברה"ר ואפי' בגנב וכמ"ש התוס' להדיא בב"ק ע"ט ע"א ד"ה אבל כו' ומבואר ברא"ש נדרים ל"ה בשם הר"א ממיץ דאדם יכול להקדיש מציאה אף שאינה תוך ד"א ולא זכה בה עדיין הואיל ובידו לזכות ע"ש וא"כ ה"נ אצטריך שפיר הקרא היכי שגזל הבהמה ולא הביאה עדיין לרשותו והקדישה ומהני ההקדש מטעם שיכול לזכות בה ומבואר בתוס' בכ"ד דאפי' באיסור מיקרי בידו וא"כ ע"י ההקדש מטי לרשות זוכה מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כנ"ל וא"כ בכה"ג שע"י ההקדש נגמר הקנין הוי מה"ב כמ"ש בתוס' שם ס"ז ע"א ד"ה אמר עולא ושפיר ממעטינין מקרא דקרבנו ולא הגזול בכה"ג והרבה הארכתי בישוב הערה זו אכ"מ): והנה עפ"י סברת א"ז הגאון הנ"ל ניחא לן לתרץ קושי' הפנ"י בגיטין ט' ע"א בתוס' ד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת בשלמא באשה הוי משום עיגונא אבל בעבד מה עיגון יש דאי משום דאסור בשפחה ובב"ח לא ליתבי' כו' ולא יאסר בשפחה והקשה הפנ"י דהא אף אם לא יתן השליח הג"ש לעבד אפ"ה מכיון שנמסר הג"ש ליד השליח נתייאש הימנו רבו ובאומר נתייאשתי מפלוני עבדי הלא אסור בשפחה ובב"ח וא"כ האיך מקשי התוס' בפשיטות שיהא מותר בשפחה ולהנ"ל נכון דהלא ביאוש בעינן דאתי ליד זוכה וא"כ באמת קשה אמאי בנתייאשתי מפ' עבדי אסור בשפחה הא כ"ז שלא זכה אדם בהעבד ל"מ היאוש ואי נימא דהעבד זוכה בעצמו כמ"ש בתוס' ז"א דהא בודאי אינו רוצה לזכות בעצמו עד שיבא הג"ש לידו דאי יזכה בעצמו יאסר בשפחה ובב"ח וא"כ לא אתי לרשות זוכה ול"מ היאוש. אמנם הדבר נכון דכיון דכתבה רחמנא עבד איש וכיון שהאדון אמר דמייאש ממנו בדיבורו נסתלק רשותו ממנו ולא מיקרי רשות לרבו עליו וכאלו אמר שאר לשונות של שיחרור ורק כיון דמחוסר ג"ש אסור בשפחה ובב"ח וע' בתוס' ב"ק ס"ו ע"א שכ' דכיון דאמר נתייאשתי אין רשות לרבו עליו ולפי"ז מיושב שפיר קושי' הפנ"י הנ"ל דהא אם לא אמר האדון דמייאש ממנו ולא נסתלק רשותו רק בנתינת הג"ש ואם לא יתנו השליח להעבד ע"כ צריכין אנו לומר דמסתמא איאושי מייאש מיני' וא"כ בעינין דאתו לרשות זוכה כדין כל יאוש וע"כ מוכרח לומר שהעבד זוכה בעצמו ואי אמרינן דאסור בשפחה ובב"ח א"כ לא ירצה העבד לזכות בעצמו ול"מ היאוש כנ"ל ועד"ז מיושב נמי מה דקשה לכאורה בב"ק ע"ד ע"ב מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א"ל למה א"ל שסמיתי את עינו א"ל אין בדבריך כלום כו' ולכאורה קשה דהרי בלא"ה יצא לחירות כיון דמסתמא אייאש ר"ג מיני' מפני שסבור שיצא לחירות ויש להעיר בזה מהא דכ' התוס' בפסחים נ"ז ע"א גבי בן בוהיין שנתן פאה לירק כו' שהקשו התוס' ליפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר ותי' דהוי הפקר בטעות שטעה בדין וא"כ הה"נ הוי יאוש בטעות] ולהנ"ל ניחא דכיון שלא אמר בפירוש נתייאשתי הא בעינין דאתי לרשות זוכה והעבד הא אינו רוצה לזכות בעצמו כנ"ל וא"כ ל"מ היאוש. אולם עדן צריך לשקול הדברים בפלס מאזני הבחינה דיש מקום לומר דל"ש בזה למימר דהעבד לא ירצה לזכות בעצמו כיון דהעבד ע"כ מוחזק בגופו וממילא הוא ברשות זוכה. עכ"פ נראה דהיכי דלא אמר האדון בפירוש שמייאש ולא סילק רשותו מעליו בדיבור אזי לא יוכל העבד לזכות בעצמו משום דגופו קנוי לו והאיך יוכל לזכות בעצמו וכ"מ להדיא בפנ"י בגיטין ל"ח ע"ש ושעפי"ז דעת לנבון נקל לבאר קושי' התוס' ביבמות מ"ה ע"ב שהקשו אמאי אמרינן כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא הלא מסתמא כשמלך הורדוס נתייאשו בעליו ושמואל אית לי' המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ולהאמור ניחא דכיון דלא אמר האדון בפי' הלשון של יאוש הא לא מצי העבד לזכות בעצמו כנ"ל וכיון דא"י לזכות בעצמו א"כ ל"מ היאוש ולא יצא לחירות: ומדי שוטטו רעיוני בענין הלז עלתה בידי לתרץ קושי' התוס' בב"ק ע"ד ריש ע"א שכ' וא"ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא העבד העדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום. ונלפענ"ד ליישב דהנה המשנה למלך בפכ"א מה' עדות הקשה על הא דפריך הש"ס בסוגיא שם דמי כולי' עבד לרב בעי שלומי הלא הוי כאשר זמם ולא כאשר עשה דהעבד מוחזק בעצמו והנה הוא ז"ל מקשה שם לשי' הנימוק"י דס"ל דבממון בעינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה אמנם באמת שי' התוס' בב"ק ד' ע"ב דבממון ל"ב כאשר עשה אולם הלא כתבו שם הטעם משום דממון אפשר בחזרה והכא ל"ש טעם זה עפי"ד הש"ס כריתות כ"ד שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה והיינו מטעם יאוש כמ"ש הרא"ש בב"ק פ' הגוזל ומאכיל ע"ש ולפי"ז כיון דאמרינן בגיטין מ"ד נתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות א"כ העבד ממ"נ יוצא לחירות דאי האמת כדברי העדים א"כ בודאי יוצא בראשי אברים ואם הוא כדברי המזימין עכ"פ יצא לחירות משום דאייאש מארי' מיני'. אמנם התוס' שם כתבו עוד טעם אחר בשם הר"י דבממון ל"ב כאשר עשה משום דבממון עונשין מן הדין וא"כ ל"ק קושי' המ"ל הנ"ל לשי' זו. אך באמת אכתי קשה לפי"ד הריטב"א בחי' למס' מכות פ"ק שכ' דאפי' למ"ד עונשין מן הדין בעדים זוממין שאני דחידוש הוא ואין למילף ק"ו מחידוש ע"ש וא"כ לפי"ד הרמב"ם פח"י מה' עדות ה' ב' שכ' דאף לפי"מ דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ג"כ עד זומם חידוש הוא ע' בלח"מ שם ולפי"ז גם אליבא דאביי ע"ז חידוש הוא ול"ל ק"ו א"כ אכתי איכא אף בממון כאשר עשה והדרק"ל אמנם הדבר נכון עפי"מ דלכאורה קשה לפי"מ דאי' בשבועות ל"ב הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה אמרינן מי יימר דקמשתבע דהוי גל"מ ע"ש וא"כ לפי"ז דמוקי אביי בב' כיתות ואומרים הראשונים סימא את עין עבדו והפיל את שינו והשניי' אפכינהו ואזמינהו שבאותו היום עמנו הייתם אבל הי' ביום אחר להיפוך וקשה אמאי ישלמו דמי עין לעבד לימרו לי' הלא אנחנו לא הפסדנוך ממון בבירור כיון דבס"ד הו"א דהרב הכחיש החבלה כולה א"כ אם העדים אומרים שחייב לו דמי שינו א"כ מתחייב האדון שבועה מכח דר' חייא בכופר הכל ועדים מעידים על חמשים א"כ מי יימר דמשתבע וע"כ צ"ל דהשנים היו עדות מיוחדת דקיי"ל דכשר בדיני ממונות והך דר' חייא ליתא בעדות מיוחדת כמבואר בח"מ סי' ל' [ואף שבקצוה"ח שם משיג בזה על טעם הטו"ז בכ"ז אנכי בעניי הארכתי בחי' להוכיח זה מט"א] ולפי"ז ה"נ נוכל לומר דמיירי בעדות מיוחדת וליכא שבועה ולפי"ז ל"ק הקושיא הנ"ל דנימא ולא כאשר עשה כיון דע"ז חידוש הוא ולהאמור יהי' נכון דהלא ע"ז אינו חידוש רק באסהידו תרי בתרי דמאי חזית כו' אבל בעדות מיוחדת אינו חידוש וא"כ ע"כ ליכא רק הטעם דאין עונשין מה"ד ובממון הא עונשין מה"ד ועפי"ז ממילא אזדא קושי' התוס' הנ"ל דלא נוכל לאוקמי כשהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו ועדים מעידים על דמי עינו והוזמו דמשלמין דמי עין לרב ז"א דהרי יוכלו העדים שפיר לומר מאי אפסדנוך דהא בלא עדות שלנו היית מתחייב שבועה מטעם מודה במקצת ומי יימר דמשתבעת ול"ה רק גל"מ כנ"ל. ומדי דברי בו לא אמנע מלהודיעהו מה דתמוהין לי דברי האס"ז ב"ב קכ"ג ע"ב בהא דאוקימנא שם הא דבכור נוטל פ"ש במתנות במכירי כהונה וכ' וז"ל והא דחשבינן הכא לחיים וקיבה מוחזק אע"ג דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה א"י לחזור בו מעידנא דאשתחיט ומשום דס"ל כר' יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכדא' בספ"ב דגיטין בענין המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני ע"כ ולפענ"ד יש לתמוה דהרי לא א"ר יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה רק היכי דאיכא תיקון כגון במלוה את הכהן וכן בבכורות היכי שחליפיו ביד כהן ובפ"ק דב"מ בשוכר את הפועל ילקט בנו אחריו אמנם