הרי בשמים רעה

דמי וע' במשנה למלך פ"ח מה' גירושין אולם ז"א רק בתנאי שהוא משום הרווחה דידי' כגון בנותן מתנה ע"מ שיזון אותו אבל במחייב עצמו לחבירו לזונו כל שנוכל לפרש כונתו על הפחות האפשר מפרשינן ואף דבסי' סמ"ך בהג"ה מובא שני דיעות בזה מ"מ פשיטא דהמוחזק יכול למימר קים לי כדיעה זו דלאו לעולם משמע ובעובדא דידן נמי אף שמבואר בפמ"ג בא"א סי' נ"ג לענין ש"ץ ובסתם אפשר בכלל כל ימי חייו וה"ה בכל המינויין מ"מ יפה כתב בזה ידידי הרהג"א מו"ה שלמה נ"י אבד"ק סקאלא בתשובתו ששלח לי מע"כ שאין זה רק בקהל שקבלו עליהם רב וכדומה ולא ברב שקיבל לעצמו מו"ץ לשלם לו מכיסו ובפרט שכ"ת ראה ממנו כמה פשיעות שהוא אויב לו ומבקש רעתו בודאי נלפענ"ד דיש כח ורשות בידו לדחותו מביתו ואומדנא גלוי' ונראה לעין כל הוא שלא קיבלו כ"ת על אופן זה וגדולה מזו מצינו בש"ס ב"מ ק"א ע"ב ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותובי' אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי אמרה לי' לא אזל קדשה יהבה לי' דוכתא לעיילי' אזל לביתי' כתב לה גיטא שדר לה אזלה איהי אגרה שקולאי מיני' ובי' אפיקתי' ואותבי' בשבילא אר"ה ברי' דר"י כאשר עשה כן יעשה לו וגמולו ישיב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא אמרה לי' לכ"ע ניחא לי לאוגרי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא ע"כ וכ' הריטב"א וז"ל האי מעשה הא מייתי הכא משום דההיא איתתא אפיקתי' לאלתר ולא אודעתי' כלל ואע"ג דאמרינן בכרכים צריך להודיעו י"ב חודש מעיקרא כו' הכא כיון דשלא כדין עביד וברמאות אושלא לי' ביתא כאשר עשה כן יעשה ע"כ הרי דהיכי דנהג עמו ברמאות יוכל לעשות עמו אף שלא מן הדין ולהוציאו שלא מדעתו מכ"ש בנ"ד שכ"ת התרה בו אחרי ראותו תחבולותיו וערמימותו לבלתי הביא את ב"ב בודאי יוכל להשיב לו גמולו בראשו דאין לך אומדן דעת גדול מזה שלא קיבלו כ"ת רק לתקוני להקל משאו ולא לעוותי. ובכה"ג דברים שבלב הויין דברים כדמצינו בתוס' כתובות ע"ח ע"ב גבי ההיא איתתא דבעי' דתברחינהו לנכסה מגברה כתבתינהו לברתה וכ' התוס' ונראה לר"י דלא אמרה מידי אלא גילוי מילתא בעלמא איכא ול"ה דברים שבלב שאינן דברים דהכא ודאי הדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה ע"כ וע' בתוס' בכורות נ"א ע"ב ד"ה הלכך ובתוס' ורא"ש נדרים כ"ח וע' ברמ"א סי' ר"ז ס"ג ד'. ובמגיה משנה למלך פ"ד משקלים ובמהרי"ט בשניות חח"מ סי' מ"ה. א"כ ה"נ בנ"ד אף שלא התנה עמו בפירוש מ"מ לא הוי כדברים שבלב שהדבר ברור וניכר לכל העולם שרק לעזר ולסעד קיבלו ולא לעוותי ולקלקל וע' ב"ק כ"ח ע"א מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור כו' הב"ע בעבדא גנבא כו' ומבואר בתוס' שם דלאו דוקא כלו ימיו אלא אורחא דמילתא נקט והוציא מזה הג"א במשרת שחושש לו מגניבה יכול להוציאו אפי' בתוך זמנו ע"ש. והנה אף שמבואר במשנה ר"פ הנושא דאם פסק עם האשה לזון את בתה חמש שנים דחייב לזונה אפי' אחר שגירשה וניסת לאחר כבר מבואר אצלי בחידושי דלכאורה יל"ד על לשון המשנה מ"ש ה' שנים דנקט היל"ל רבותא דאפי' בלי קציבת שנים חייב לזונה ואמרתי ליישב דהנה הט"ז בח"מ סי' ס' ס"ג הקשה לדעת ר"ת דס"ל בנדוניית חתנים דאמדינין דעתו של אב שלא הקנה לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנדוניא וא"כ בפוסק מזונות לבת אשתו אמאי ל"א נמי אומדנא דלא התחייב א"ע לתת לה מזונות אלא כ"ז שהיא אשתו. אולם י"ל עפמ"ש א"ז גאון יעקב מליסא ז"ל בנתה"מ להסביר דברי הה"מ שכ' דאע"ג דבשעת נשואין ל"ש הא דרב גידל ואמאי מהני פסיקת מזונות בשעת נשואין הלא הוי דבר שאינו קצוב וכ' דהוא מטעם אודיתא שהודה לה שנתחייב לה באופן המועיל וכיון דאיכא גווני דיכול להתחייב כגון בשעת אירוסין משום דרב גידל מהני נמי כי פסק לה בשעת נשואין מטעם הודאה ע"ש שהאריך ולפי"ז מיושב שפיר קושי' הט"ז הנ"ל דהא מבואר בחלקת מחוקק וב"ש אה"ע סי' צ' דלא שייך אומדנא בהודאה וא"כ ה"נ כיון דמטעם הודאה קאתינן עלה ל"א אומדנא ולפי"ז מיושב שפיר הדקדוק במשנה הנ"ל דהא אשמעינן בזה דקתני ה' שנים דאע"ג שקצב לה השנים וא"כ לא צריכין למיתי עלה מדין הודאה וא"כ למה חייב לזונה כשנתגרשה וניסת לאחר נימא אומדנא ואשמעינן דאפ"ה הוי דבר שאינו קצוב וצריכין לבא מדין הודאה ולכך שפיר קתני אח"כ לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה כו' א"כ בנ"ד שפיר שייך לומר אומדנא דהא אנן לא פסקינן כהרמב"ם דדבר שאינו קצוב לא משתעבד: ובדרך אגב אבאר מה שנשאלתי זה כביר מחכם א' לפי"ד הג"א הובא בסמ"ע רס"י ל"ט דהא דמהני קנין בהודאה היינו שקנו מידו שיתן חובו עד זמן פ' אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר וא"כ לפי"ז מ"פ הש"ס על הא דקא' אלא איהי דליתה בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי ב"ד ל"מ להו קנין ופריך מגרע גרעי ולד' הג"א קשה דילמא באמת הבנות כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד ואין הקנין על מה לחול לכך לא מהני להו הקנין ונלפענ"ד לתרץ דהנה בכסף משנה פי"ב ממכירה הקשה על הא דקא' הש"ס מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה ולמה לא קא' כגון שקנו מידו לאחר שנולדו הבנות ונראה דהנה באמת הקשה הב"י על ההג"א הנ"ל דלמה לא נימא דהקנין חל לענין טריפת משועבדים ע' בש"ך שם אולם י"ל עפי"ד התוס' ערכין ל' ע"א שכ' דשכירות קרקע אינו נקנה בקנין סודר דכיון שאינו קנין עולמית רק לזמן לא מיקני בחליפין ע"ש ולפי"ז י"ל דה"ה על שיעבוד נכסים שאינו רק קנין במקצת אינו חל קנין סודר ובשלמא אם הקנין הוא בשעת הלואה כיון דאז משתעבד הגוף ממילא משתעבדין הנכסים מדין ערבות דנכסוהי דאינש אינון ערבין בי' אבל על שעבוד נכסים לחודי' לא יוכל לחול ק"ס דהוי קנין לחצאין ולפי"ז שפיר מוכרח הש"ס בסוגיין לומר כגון דגירשה ואהדרה דאז בשעת נשואין בא שיעבוד הגוף עפ"י תנאי ב"ד וממילא חל אז שעבוד נכסי ג"כ ע"י הקנין ואזדא קושי' הכ"מ הנ"ל וממילא ל"ק ג"כ הקושיא הנ"ל דנימא דהבנות כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אין להקנין על מה לחול ז"א דהכא שפיר י"ל דחל הק"ס על שעבוד הנכסים כנ"ל. את זה ראיתי להשיבו בחפזי והנני או"ש לו ולכל הנלוים אליו. ידידו דור"ש באהבה: סי' קכו תשובה לרב א'. ע"ד שאלתו בעובדא דאתא לקמי' בא' שהי' חייב לחבירו סך חמשים ריי"כ וכאשר נשה בו לפרוע לו אמר אין לי כי אם מאה כסף הונדערטער שלם לך והחליפו וקח חמשים ריי"כ לעצמך והחמשים השניים תחזיר לי וכאשר שר הלך להחליפו נאבד ממנו המאה כסף עלי דרך ובאו למשפט אם מחויב להחזיר להמלוה החמשים ריי"כ מביתו עכ"ש: הנה אם נאבד ממנו בפשיעה הדבר פשוט דמחויב להחזיר לו החמשים ריי"כ ואף שכ' התוס' בב"ק ל"ו ע"ב גבי הא דמוקי שם הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש לנזקין דדוקא לר"י נעשה ש"ש אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו לא נעשה ש"ש אלא מחלקו וע' ברא"ש שם דמוכח דעל חלק חבירו אפי' ש"ח לא הוי הא כבר כ' הפוסקים דל"א הכי רק התם דתפסו ניזק בע"כ של מזיק אבל היכא שבא הדבר אצלו מדעת בעלים אין הבעלים מתרצים למסור חפציהם ביד אחר בלתי שמירה וכי מסרו בידו אדעתא דהכי הוי שהוא ישמרם ואל"ה לא הי' נותנו בידו ע' במחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"ו וע' בש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ט"ו ולפענ"ד בנ"ד יש לו דין שליח בחנם שכשנאבד ממנו אית בי' דין ש"ח ואי הוי בפשיעה חייב ואם לא הי' ע"י פשיעה פטור ואף דקיי"ל בח"מ סי' רצ"ב ס"ז במפקיד מעות אצל שולחני דהיכא דאין המעות חתומים או קשורים קשר משונה מותר להשתמש בהן ונעשה עליהן ש"ש וחייב בגנו"א ומבואר בש"ך שם ס"ק י"ב בשם המרדכי דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקנו בריבית וקניית סחורה כ"ע דינם כשולחני וא"כ לכאורה הול"ל דה"נ יהי' עליו דין ש"ש אולם ז"א דהרי מבואר בב"י יו"ד סי' קס"ט דאפי' אם השליח הוא שולחני והמעות מותרין אין לו רשות להוציאם דדוקא בפקדון שמסרו בידו לזמן ידוע יש לו היתר תשמיש אבל שליח אין לו רשות להוציאם כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן ע"ש וא"כ הה"נ אינו אלא כשליח שצוה עליו להחזיר לו תיכף החמשים ריי"כ שלו לא הי' לו היתר תשמיש ושפיר אין לו רק דין ש"ח ואף דכתב הש"ך בח"מ סי' קכ"א ס"ק ל"ה וז"ל בכאן וכן בכל הסי' שהוזכר שהשליח אומר שנאנסו ה"ה אפי' אומר שנגנבו או נאבדו אם הוא שליח בחנם ואינו חנוני או שולחני כו' כבר תמה עליו א"ז בנתה"מ דאשתמיטתי' דברי הב"י הנ"ל. ואין לדון ולומר דקודם שהחליף המ"כ כיון דתפיס לי' אחובי' דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי ש"ש כמו באומן ז"א דהא באומן קיי"ל דל"ה ש"ש רק היכא שא"ל בפירוש דתפיס לי' אאגרי' כגון דאמר הבא מעות וטול את שלך אבל בסתם ל"ה רק ש"ח כדמסקינן בב"מ פ"א ע"א ע' בתוס' שם והכי פסקינן בש"ע ח"מ סי' ש"ו ע"ש וא"כ הכא בנ"ד בסתמא ל"ה ש"ש מטעם זה. ואם כי הדבר פשוט בכ"ז אביא סייעתא לדברינו מדברי הש"ס שבועות מ"א ע"ב ההוא דא"ל לחברי' כ' פרעת לי פורען לי באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעי' בין דילי' לדילי' אתניסו הנך זוזי אתאי לקמי' דר"נ א"ל אין קבולי קבילתינהו מיני' דרך פקדון ואמינא ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמי בי תרי דתנן הלכתא כו' ופירש"י וז"ל ניהוי פקדון בידי ואינו עליהן אלא שומר חנם שלא קבלתי' בתורת פרעון עכ"ל וקשה הרי עכ"פ אפי' לא קיבל המעות לשם פרעון מ"מ נימא בההוא הנאה דתפיס להו אחובי' דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי שומר שכר אלא ע"כ כיון דלא גילה דעתו בפירוש דתפיק להו אחובי' מסתמא לא אמרינן דהוי ש"ש אמנם אכתי קשיא לכאורה הרי איהו בודאי אית לי' היתר תשמיש כיון דהלוה באמת סבור דיהיב לי' לשם פרעון ואי מתרמי לי' עיסקא מי לא זבין א"כ יהי' עי"ז ש"ש אולם ג"ז נכון דהנה לכאורה צריך להבין למה לי' לרש"י ז"ל לפרש שאינו אלא שומר חנם הרי כיון דמיירי דאתניסו הנך זוזי ובאונסין אפי' אי הוי עליו דין ש"ש הי' פטור לכן נראה ליישב עפי"ד הסמ"ע בסי' רס"ז ס"ק ל"ח שכ' לדעת הרמב"ם דס"ל שומר אבידה הוי ש"ש הלכך כל היכא דאית לי' היתר תשמיש מעלינין לי' חד דרגא והוי שואל וחייב באונסין ורק בש"ח ע"י היתר תשמיש נעשה ש"ש ע"ש ולפי"ז יהי' הפי' בדברי רש"י ז"ל הכי דכיון דאינו עליהן אלא ש"ח לכן