הרי בשמים רא

ל"ה אלא מדרבנן. עוד נתקשיתי למ"ד דאפי' בדבר שעושה אותו טריפה ומכ"ש לרב ששת דס"ל דאפי' בדבר שעושה אותה נבילה אמרו ר"מ ור"י דלא פשטה קדושה בכולה הלא בדבר שהחיות תלוי בו קאמרינן בביצה ל"ז ע"ב דינקי אברים מהדדי ואף דכ' הפנ"י בקידושין ח' דלמ"ד באבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה לאו מטעם יניקת האברים הוא אליבא דמסקנא דהתם רק מטעם שהי' דעתו לכך מעיקרא שתפשוט הקדושה בכולה היינו לענין דנימא שתהי' כל הבהמה ראוי להקרבה לעולה דלא יהי' שייך דיחוי ע"ש אבל עכ"פ זה לא נוכל להכחיש דהאברים ינקי מהדדי וא"כ עכ"פ שאר אברים אסורים משום שיונקים מאבר המוקדש בשלמא באבר שאין הנשמה תלוי' בו ל"ש יניקת האברים כדמוכח מד' הפנ"י שם אבל באבר שהיא נטרפת או נתנבלה בו הא ינקי האברים ממנו ומכ"ש דקשה בס"ד דרצה הש"ס כאן לומר מדקא' נראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלוי' בו מכלל דפליג ר"י בדבר שהנשמה תלוי' בו וקשה האיך אפשר לומר כן דא"כ היכי קא' תמכר חוץ מאותו אבר ודמי' חולין הא אסור ליהנות ממנה משום דינקי שאר אברים מאבר שהוא הקדש וע' בלח"מ פ"ה מערכין ה' י"ד וצ"ע עוד העירותי מהא דא' בערכין ה' ע"א אליבא דר"מ במעריך פחות מבן חודש אדם יודע שאין ערכין לפחות מב"ח וגמר ואמר לשם דמים משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומבואר בתוס' כתובות ע' ע"ב דבשביל א"א מוציא דבריו לבטלה אין לנו רק לתקן דיבורו אבל לא להוסיף מה שלא אמר כלל ע"ש וא"כ ה"נ אמאי ס"ל לר"מ דבדבר שהנשמה תלוי' בו אמרינן דהי' דעתו להקדיש כולה כמ"ש הפנ"י הנ"ל נימא דא"א מוציא דבריו לבטלה וכשאמר עד"מ הלב או הראש יהי' לעולה הי' דעתו שיהי' הלב או הראש לדמי עולה ואמאי נימא להוסיף על דיבורו שתהי' כל הבהמה הקדש מה שלא אמר כלל ויש ליישב ולחלק הענינים אך לא ירשני הזמן להאריך ועוד חזון למועד ברצ"ה להתחקות על שורש הדברים ובזה הנני ידידו הדור"ש באהבה כה"י: סימן פו פסחים ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא האמרת רישא שלך א"א רואה אבל א"ר של אחרים ושל גבוה ל"ק הא דקביל עלי' אחריות הא דלא קביל עלי' אחריות כי הא דא"ל רבא לבני מחוזא כו' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי כו' ופירש"י וז"ל הניחא למ"ד כו' ר"ש קא"ל בב"ק כו' ודקדקו המפורשים מאי רימז לן רש"י ז"ל במ"ש דר"ש קא"ל. ב' העירו בדברי הגמ' גופה בהא דפריך האמרת רישא שלך א"א רואה אבל א"ר ש"א ושל גבוה ל"ל להביא הסיום ושל גבוה כיון דלא קאי רק אפקדונות של נכרים. ג' למה באמת קא' לענין איסורא בקביל עלי' אחריות רק בפקדונות של נכרים ואמאי לא יהי' אסור גם בקיבל מגזבר פקדון של הקדש וקיבל עליו אחריות והנלפענ"ד ליישב כ"ז בשנקדים מה שהקשה אותי ידידי הרב החריף מו' מאיר דרוקער נ"י מפה"ק סטריא לפי דברי הר"ן בריש מכילתין שכתב דמה שהחמירה לעבור בחמץ בב"י הוא משום דלא בדילי' מיני' כולה שתא וחששה שלא יבא לאוכלו וא"כ אמאי אצטריך קרא דאתה רואה של גבוה הרי אמרינן לקמן ו' ע"א המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ואם של הקדש הוא א"צ מ"ט מיבדל בדילי' מיני' וא"כ כיון דבהקדש בדילי מיני' ממילא ליכא ב"י לדעת הר"ן הנ"ל ולכאורה יפה העיר אמנם נוכל לומר דל"ש בדיל מיני' רק כשהי' ההקדש כבר ביד גזבר משא"כ כשהקדיש הוא ככר ועדיין הוא בידו שלא מסרו ליד גזבר ל"ש לומר בדיל מיני' כיון שהוא ככר שלו ועדיין בידו למיתשל עלי' ולהוציאו לחולין לא בדיל מיני' וא"כ אצטריך הקרא דא"ר של גבוה בכה"ג שהקדיש הוא ככר שלו ועדיין הוא בידו דבכה"ג לא בדיל ואצטריך קרא דאפ"ה אתה רואה של גבוה ומה מאד יתכנו לפי"ז דברי רש"י ז"ל בשמעתין שפי' על הא דא"ר של גבוה וז"ל ושל גבוה אם הקדישו לבדק הבית ע"כ ולכאורה הוא תמוה מי דחקי לרש"י ז"ל לפרש דוקא חמץ כזה שקדיש הוא עצמו לבדה"ב להאמור נכון דע"כ אצטריך הקרא בכה"ג שהקדיש הוא עצמו ועודנו בידו דאל"ה רק שהקדיש אחר הא א"י למיתשל והוא בדיל מיני' ולא הוי אצטריך קרא דאתה רואה של גבוה ועפי"ז יובן פירכת הש"ס במה דמביא הסיום והאמרת רישא אבל א"ר ש"א ושל גבוה דבאמת צריך להבין מאי פריך הש"ס דילמא הא דקממעט דלא יקבל פקדונות מן הנכרים היינו שאסור לו להביאם לרשותו והא דקא' אבל אתה רואה של אחרים היינו היכי שהוא ברשות אחרים ולכך מביא ג"כ ושל גבוה דזה ע"כ מיירי שהוא ברשותו שעדיין לא הביאו ליד גזבר ולא בדיל מיני' דאל"ה לא הוי צריך קרא כנ"ל וא"כ ממילא גם הא דשל אחרים מיירי ג"כ שהוא ברשותו כיון דכיילינהו כחדא ושפיר פריך הש"ס דקא סתרי אהדדי. ומעתה מיושב ממילא דאמאי ל"ק הש"ס גם בשל גבוה דאסור בקביל אחריות כיון דאם הי' כבר ביד גזבר ומסרו לידו לשם פקדון הא שוב א"א למיחש עלי' וא"כ בדיל מיני' וא"ע בב"י כד' הר"ן הנ"ל ואחר כל החזון הזה יאירו לנגד עינינו דברי רש"י ז"ל במ"ש דר"ש קאמר לה עפימ"ש בהגהות משנה למלך פ"ג מה' חמץ ומצה ה' ח' דהא דא' ואם של הקדש הוא א"צ מיבדל בדילי מיני' אתיא דוקא כמ"ד לקמן כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ע"ש וא"כ הא מבואר בסוגיא שם דמ"ד מעל אתיא דוקא לר"ש דס"ל חמץ לאחר הפסח מותר ואפסדי' להקדש ע"ש בפירש"י ד"ה מעל וא"כ לפי"ז הי' קשה לי' לרש"י ז"ל הכא במאי דקא' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ולדידי' מי ניחא דא"כ אמאי לא יהי' עובר בב"י גם בהקדש בקביל עליו אחריות וע"כ משום דבדיל מיני' כנ"ל וע"כ דאתיא כמ"ד האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וע"כ פירש"י שפיר דר"ש קאמר לה כיון דרק לדידי' מעל כאמור. ועפ"י הצעה זו נבא ליישב מה דקשה לכאורה בסוגיא דלקמן כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנבה"ק כו' והקשה הצל"ח בחידושיו שם הא התם תיקו קושי' הש"ס בכתובות ל' נימא מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו ל"ה עד דאכיל לי' וליכא למימר שתחב לו חבירו לתוך פיו דא"כ חבירו מעל ונפקא לחולין ותי' דמיירי שתחב לו חבירו ובכה"ג שהי' חבירו מזיד דליכא בי' מעילה אמנם קשה לפי"ז הא כיון דהגביהו חבירו עבר עליו בב"י ונאסר בהנאה וא"כ לאו בר דמים הוא ואיך מעל הוא באכילתו ולהאמור יתיישב שפיר דהנה המפורשים הקשו איך חל איסור חמץ על איסור הקדש הלא קיי"ל אין איסור חל על איסור ולמאי דפירש"י שם דאתיא כר"ש הא אפי' בכולל אינו חל ותי' דחמץ הוי איסור מוסיף משום ב"י וב"י ולכאורה קשה האיך איכא בהקדש ב"י וב"י הא מיבדל בדיל מיני' ולא קאי עלי' לאו דב"י וע"כ דמיירי בכה"ג שהיא בעל ההקדש ועדיין לא הביאו ליד גזבר דל"ש בדיל מיני' כנ"ל וא"כ התינח האוכל שהוא בעל ההקדש בדידי' איכא שפיר ב"י משום דבידו לישאל על ההקדש ולא בדיל מיני' כנ"ל משא"כ לגבי חבירו המאכיל שאינו בעל ההקדש אע"ג דאגבהה אינו עובר בב"י כיון דלגבי דידי' שפיר שייך הסברא דמיבדל בדיל מיני' וא"ע בב"י כשי' הר"ן הנ"ל וכ"ז הוא רק לחדודי ובאמת גוף הקושיא הנ"ל י"ל דל"ק כיון דליכא קרא מיוחד על של גבוה ומחד לך ממעטינן של אחרים ושל גבוה וא"כ ל"ש להקשות ל"ל קרא על של גבוה כיון דאכתי אצטריך לי' למעט של נכרי וע' בתוס' ד"ה אבל כו': סי' פז לק"ק סאקאלוב: בעזה"י יום ג' וישלח תרמ"א לפ"ק סטריא: שלום וברכה וכט"ס לכבוד האברך החריף המופלג מחודד ומפולפל זך הרעיון כש"מ מאיר הכהן נ"י: מכתבך הגיעני והנני למלאות שאלתך ובקשתך להחיש תשובתי אליך בדבר אשר נפלאת על מה שהובא בב"י יו"ד סי' ס"ד בשם מהר"י בן חביב וז"ל חלב האלי' מותר אפשר שיטעה איש ההמוני בזה ויחשוב שגם חלב שלצד פנים מותר רחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אין הכונה אלא על האלי' גופי' וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ואמרינן בש"ס דחלב האלי' מיקרי חלב סתמא לא איקרי וע"ז תמהת הרי בש"ס חולין קי"ז ע"א נדחה זה: הנה כבר הקשה זה בלח"מ פ"ז מה' מ"א הלכה ה' ע"ד הרמב"ם שכ' וז"ל אבל האלי' מותרת באכילה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד וכ' הה"מ דהכונה דשם כתיב חלבו האלי' ור"ל טובו אבל לא חלב סתמא ותמה הלח"מ דא"כ קשה עליו מה שהקשה בגמ' שם דא"כ לא ימעלו בו כיון דלא מיקרי חלב סתמא אלא חלבו האלי' ע"ש וכן הקשה הפמ"ג במש"ז סי' ס"ד סק"ו וכן הביא מעלתו בשם המעדני מלך שתמה ע"ד התוס' ז"ל בחולין צ"ג ריש ע"א שדוחים דברי הר"א ממיץ ז"ל שכ' דשומן שעל יותרת הכבד אסור אף לאחר שיטול הקרום מעליו מדתניא בת"כ כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו' אין לי אלא חלב תמימים שהם כשרים ליקרב כו' חלב חולין מנין ת"ל כי כל לומר לך חלב שכמוהו כשר ליקרב אמרתי לך חלב דפנות שא"ר להקרבה לא אמרתי לך משמע שהייתי אוסר חלב הדפנות אי לאו משום דאינו קרב וא"כ חלב היותרת שהוא קרב עם היותרת אסור והקשו התוס' עליו דלפי"ז הי"ל לאסור לובן הכוליא שהוא קרב עם הכוליא והתם בגמ' שרינן לי' ומיהו איכא למימר שאני לובן הכוליא שממעט לי' קרא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ומ"מ קשה דלפי"ז ליתסר שומן האלי' שקרב עם האלי' ואע"ג דא' בפכ"ה דחלב האלי' מיקרי חלב סתמא לא מיקרי מכל מקום ליתסר מטעם שקרב ע"כ ותמה המע"מ ע"ד דהא טעם זה דחי לה בגמ'. וליישב כ"ז נציע דברי הש"ס שם קי"ז ע"א דקא' בגמ' שם מנה"מ דחלב י"ב מעילה א"ר ינאי דא"ק כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משוח מה פר כהן משוח יש בו מעילה אף שור זבח השלמים י"ב מעילה א"ל ר"ח כעורה זו ששנה רבי כל חלב לד' לרבות אמורי קדשים קלים למעילה אמר אביי אצטריך דאי כ"ר כל חלב הו"א חלב אין יותרת ושתי כליות לא כ"ר כאשר יורם ואי כ"ר כאשר יורם הו"א אלי' דליתא בשור לא כ"ר כל חלב א"ל רב מרי לרב זביד אי אלי' איקרי חלב תיתסר באכילה א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכבש ועז דבר השוה בשור וכבש ועז רב אשי אמר חלבו האלי' איקרי חלב סתמא לא איקרי אלא מעתה לא ימעלו