הרי בשמים קעג

בעזה"י אשמור לדבר: הקשית לשאול בש"ס מנחות י"א ע"ב חיסר לבונתה פסולה הא יתיר כשירה והתניא יתיר פסולה אמר רמב"ח כגון שהפריש לה שני קמצין ואמר רמב"ח הפריש לה ב' קמצין ואבד א' מהן קודם קמיצה לא הוקבעו אחר קמיצה הוקבעו וארמב"ח הפריש ד' קמצין לשני בזיכין ואבדו שנים מהן קודם סילוק בזיכין לא הוקבעו לאחר סילוק בזיכין הוקבעו הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא כיון דבריר קומץ דידה כיון שהגיע זמן לפורקה כמאן דפריקה דמיא קמ"ל והקשית מלעיל ח' ע"א דתניא עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין ואר"א לא פרקה ממש אלא כיון שהגיע זמנה לפרק אעפ"י שלא פרקה כמי שפרקה דמיא ואמאי תהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה הא ל"ק מנחה לא בריר ברירא קומץ דידי' והא בריר ברירה קומץ דידי' וכיון שהגיע זמנה לפרק כמאן דפרקה דמיא ע"כ הרי דאמרינן שם סברא זו גבי מערכת לחה"פ דכיון שהגיע זמנה לפרק כמאן דפריקה דמיא ואמאי ל"א הכי בהפריש ד' קמצין לשני בזיכין עכ"ק: הנה כבר הקשה קושיא זו הרשב"א ז"ל בחידושיו למנחות שנדפס מחדש וכתב לתרץ דדוקא גבי נפרס לחמה דנשוה להו לשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אמרינן כיון דבריר קומץ דידה בשהגיע זמנה ליפרק דכמאן דפרקה דמיא כיון דהקומץ שהם הבזיכין והלחם שהוא השיריים הוי כחד גופא אבל לגבי מילי דליתנהו מגופי' כגון לענין ריבה לבונה או הקטרה בבזיכין יותר משיעורם דנימא כשהגיע זמנה ליפרק כמאן דפרקה וכאלו זמנה לקבוע מה שאינו מגופה כאלו הוא מגופה ולומר דהוי יתר או אם אבד דליהוי חסר לגבי הא ל"א כמאן דפרקה דמי דאין לנו לעשות ראויות זמן קמיצה כקמיצה לקבוע מה שאינו מגופה להיות כגופה עד שנעשה הקמיצה עצמה דנקבע להו עכ"ד. ועפי"ד הרשב"א האלה מיושב מאי דהוי קשיא לי במנחות מ"ח ע"א גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלת בפדיון אמרוה רבנן קמי' דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשה דפריק לה היכא כו' הא ודאי ראב"ש היא כו' והקשיתי דהא באמת הקשו התוס' לעיל מ"ז ע"א על הא דאמר ראב"ש לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן והקשו דהא בפ"ק דפסחים קא' דראב"ש ס"ל כאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ותי' בתי' הב' דה"נ בעי למימר ויהי' ראוי לזריקה ע' שוא"כ הכא אפי' אי מוקמינן לה כראב"ש ג"כ קשה הא בשעה שפודה אותן כבר נתקבל הדם בכוס וראוי לזריקה וא"כ נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי והוקבעו כמו דאמרינן בבזיכי לחה"פ דכיון שהגיע זמנה ליפרק כמאן דפריק דמיא ונקבעו עי"ז וה"נ הוקבעו אפי' לראב"ש והאיך מותר לפדות בחוץ הא איפסלו ביוצא ולדברי הרשב"א הנ"ל ניחא דל"א הכי רק לקבוע מה שהוא מגופו אבל לא לקבוע מה שאינו מגופו וא"כ ה"נ אותן שתי חלות היתרות לא שייכי עם הכבשי עצרת והוי מילי דלאו מגופו ול"ש בזה לומר כל העומד לזרוק כזרוק דמי לקבוע מטעם זה מה שאינו מגופו כגופו אם לא שכבר נזרק הדם אז הוקבעו בזריקה: ואשר אני אחזה בישוב קושיית הרשב"א הנ"ל הוא עפי"ד התוס' חגיגה ד' ע"א שהקשו שם בהא דקא' הש"ס התם דחציו עבד וחציו ב"ח לפי משנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו הוא חייב בראיי' שאין לו אלא אדון א' ואלו בגיטין ריש השולח מיבעי' לי' מי שח"ע אם יש לו קנס שלשים שקלים יתן לאדוניו א"כ והאי אדון הוא ולפי משנה אחרונה קאי התם תי' דהא דאמרינן התם דילמא חייב בראי' היינו משום שעומד לכוף את רבו לשחרר כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמית אגלאי מילתא דל"ה עומד לשחרר ע"ש וכה"ג מצינו בכריתות כ"ד ע"ב גבי המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא קאר"י אפי' הדם בכוס הדם יזרק והבשר יאכל ורצה רבא לומר הטעם דס"ל כר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ופריך עלי' אימר דאר"ש במידי דעומד ליזרק אבל האי אין עומד ליזרק ופירש"י דהא לא חטא ואגמ"ל דאינו עומד ליזרק ע"ש ולפי"ז א"ש דבשלמא לעיל בנפרס לחמה שלא הי' אלא הב' קמצין שראוין להיות אמרינן שפיר כיון דקיימי לפרוק כמאן דפריק דמי דע"כ הם קיימי לפרוק שמצותן בכך ואף שנפרס הלחם הוי כנשפך הדם דאמרינן בי' כל העומד לזרוק כו' וה"נ אמרינן כל העומד כו' משא"כ הכא הלא אינן ראויין רק שני קמצין ובאמת מיירי שאמר יקדשו שנים מתוך ארבע כמ"ש התוס' כאן רק כשסילקו כולן הוקבעו כל הארבעה ונפסלו מטעם ריבה לבונתה משא"כ לפני הסילוק הא לא הי' עומדין לפרוק רק שנים מהם אלא שלא ידעינן איזה מהן שיקטרו וא"כ כי אבדו שנים מהן אגמ"ל דהני לא הי' עומדין לפריקה וע"כ כי נאבדו קודם סילוק הבזיכין לא נפסלו השנים שנשארו: הנה התוס' שם הקשו על פירש"י שפי' דהא דתניא יתיר פסולה מוקי כגון שהפריש לה שני קמצין מהא דקתני אבד א' מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פי' וכשרה אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא יתירה ופסולה והקשו דא"כ אמאי נקט אבד כיון דבלא אבד פסולה. ונלפענ"ד לתרץ דהנה התוס' הקשו שם בדיבור הקדום בהא דמוקי כגון שהפריש לה שני קמצין האיך קדשי אי בב"א הא אמרינן בפ' התודה תודה ששחטה על פ' חלות לא קדשי לר"י ואי בזא"ז הא אמרינן בפ"ב בקידושין כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו והכא כיון דלית' בב"א כ"ש בזא"ז ותי' דמיירי שאמר יקדש קומץ א' מתוך ב' קמצים ולכאורה צריך להבין דא"כ אמאי לאחר קמיצה הוקבעו ופסולה הא בכה"ג ל"ה ריבה לבונתה דהא לא קדיש רק קומץ א'. ונלפענ"ד לבאר דהנה לכאורה קשה לי מדברי התוס' לעיל ט' ע"א שכתבו בהא דקא' אם חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו וז"ל משמע הא משיצק לא ימלאנו ותימה דלעיל תניא הקדים מתן שמן למתן דם ימלאנו שמן כו' והיינו לאחר יציקה וי"ל דהיינו כר"ש דפליג במס' נגעים כו' שאם חסר עד שלא נתן שימלאנו ואפי' לאחר יציקה ואע"פ שכבר נתן קודם מתן דם הואיל דבפסול נעשית ל"ש מתנה ומה"ט אתיא נמי כת"ק דיציקה הנעשית בפסול ל"ש יקירה עכ"ל וא"כ לכאורה קשה ה"נ אמאי במנחה לאחר קמיצה או בלחה"פ לאחר סילוק הוקבעונימא כמו ביציקה ובנתינה כשנעשית בפסול ל"ש מתנה ול"ש יציקה לענין שיקבע ה"נ כיון שנעשית בפסול נימא דל"ש קמיצה ול"ש סילוק לענין שיקבע ונראה בישוב כל זה דהנה לקמן ע"ח ע"ב גבי הא דאר"ז הכל מודים היכא דאמר ליקדשי ארבעים מתוך שמנים קדשי כ' התוס' וז"ל אע"ג דר' יוחנן ל"ל ברירה בריש כל הגט היינו היכא שאינו מתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו כו' וכתב בספר צאן קדשים בכונתם דדוקא בההוא דאמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש ס"ל דא"ב כיון דלבסוף אינו מתברר אם הי' ג"כ בשעת כתיבת הגט דעתו לזו וכתיב וכתב לה לשמה ע"ש ודבריו תמוהין דהא מצינו בכ"ד מלבד הא בפ' כל הגט דס"ל לר"י אין ברירה ובביצה ל"ח ע"א גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח כו' ואר"י וכבר בא חכם קא' שם דאפי' בדרבנן ס"ל אין ברירה לכן נלפענ"ד לקיים הגירסא שהובא שם דכי אר"י א"ב דוקא כשמברר לבסוף כו' ונראה בביאור הענין דעד כאן ל"א דא"ב אלא היכא דצריך לברורי לבסוף כגון באומר שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה דע"כ הוא מוכרח לברר לבסוף התרומה מתוך החולין דאל"ה שתה טבלים וכדומה כל היכא דצריך לברר שיחול הדבר למפרע אז אמרינן בדאוריי' א"ב משא"כ הכא הא א"צ לברורי דהא הארבעים לחמי תודה כל היכי דאיתנהו קדשי גם כשהן מעורבין ול"ל לברורי ואי לענין הד' לחמים שצריך לתרום מכל מין הא יוכל להפריש י"א מכל מין ונפיק מספיקא וא"צ לברורי ולכך אין שייך זה לברירה וכן מפורש בתוס' עירובין נ' ע"ב ע"ש ולפי"ז התינח התם בלחמי תודה משא"כ הכא בקומץ המנחה או בבזיכי לחה"פ אף שאמר יקדש קומץ א' מתוך ב' או ב' מתוך ד' הא מיירי שאבד קומץ א' מהמנחה או ב' מהבזיכין וליכא למימר דקדשי כל היכא דאיתנהו כיון דנאבדו מהתערובת וא"כ אותן שנשארו הא לא ידעינן אי הני הוא דהוקבעו א"כ ע"כ אנו צריכין לברירה לומר הוברר הדבר למפרע דהני הוא דהוקבעו ולכך פסול מטעם אין ברירה ולפי"ז ממילא אזדא קושי' התוס' הנ"ל שהקשו ל"ל למינקט אבד כיון דאפי' בלא אבד פסול מטעם ריבה לבונה ז"א דהא אי לא הי' נאבדו הי' כשר כל היכא דאיתנהו בתערובתן כמו בלחמי תודה כיון דבכה"ג א"צ לבירורין וע"כ שפיר הוכרח למינקט אבד דאל"ה הי' כשר גם לאחר סילוק בזיכין כנ"ל והשתא מיושב לפי"ז גם מה שהקשיתי דנימא כיון שנעשה בפסול ל"ש קמיצה ול"ש סילוק לענין שיקבע כמו ביציקה ונתינה ולהאמור נכון מאד דהא בשעת הסילוק והקמיצה קודם שנאבד הא הי' כשר עדיין כיון דמיירי שאמר ליקדש א' מתוך ב' או ב' מתוך ד' וקדשי כל היכי דאיתנהו בתערובתן כמו בלחמי תודה ורק משום שנאבדו אנו צריכין לברירה כנ"ל א"כ הא עכ"פ הקמיצה והסילוק לא נעשה בפסול ולכך שפיר הוקבעו: ומה נכון לבאר עפי"ז דברי התוס' מנחות מ"ח ע"א ד"ה מושך שהקשו שם גבי שחט ד' כבשים על ב' חלות מושך שתים מהן וזורק דמן של"ש וז"ל תימה הא כיון דהוזקקו בשחיטה אבד הלחם אבדו הכבשים אבדו הכבשי' אבד הלחם וי"ל דשחיטה דהנהו כבשים לא קבעה כיון דלא נתברר מי הם המקודשים וכולהי לא חזי עכ"ל ולכאורה יש להבין דא"כ אמאי אמרינן לעיל מיני' בשחט ב' כבשים על ד' חלות דאתיא כראב"ש דאי כרבי כיון דהוזקקו בשחיטה דפריק לה היכא אי דפריק להו מאבראי איפסלי להו ביוצא ונימא כיון דלא נתברר איזה מהחלות הן המקודשין שחיטה לא קבעה וגם הלא מצינו הכא דסילוק בזיכין וקמיצת המנחה קבעה אע"ג דלא נתברר איזו הן המקודשין. ולדברינו ניחא דבשלמא בשחט ד' כבשים הא שחט להו כולן לשם כבשי עצרת א"כ כולהי לא חזי ונעשו בפסול ואין להן תקנה אם לא שיזרוק שנים מהן שלא לשמן א"כ כל זמן שלא נעשתה התקנה הא פסולין הן כיון דכולהי לא חזיין ובכה"ג שנעשה בפסול הא לא קבעה כמו ביציקה וניתנה הנ"ל משא"כ בשחט ב' כבשים על ד' חלות הא מוקי לה בגמ' שם דאמר ליקדוש תרתי מתוך ארבע א"כ השנים הא כל היכא דאיתנהו קדשי ולא מיקרי בפסול כנ"ל א"כ שפיר שחיטה קבעה אליבא דרבי ולהכי שפיר קאמר דלא אתיא כוותי' וכן מסוגיין לק"מ כמובן: והנה ראיתי שכתבת לתרץ הקושיא הנ"ל בהא דל"א בהפריש ד' קמצין לשני בזיכין כיון שהגיע זמנה לפרקה כמאן דפריק דמיא כמו לעיל בנפרס לחמה עפי"ד התוס' שכ' בכ"ד דל"א כל העומד לזרוק כו' וכן כל העומד לפדות כו' רק היכי דמצוה לזרוק ולפדות אבל היכא דליכא מצוה ומכ"ש כשיש איסור ל"א כל העומד כו' וא"כ א"ש בשלמא התם בנפרס לחמה דמיירי דליכא רק שני קמצין לב' בזיכין כהלכתן שפיר אמרינן כל העומד לפרוק כמאן דפריק דמי משא"כ הכא בהפריש ד' קמצין הא איכא איסור לפרוק כולן משום ריבה לבונה לכך ל"א כמאן דפריק דמיא יפה כתבת