הרי בשמים קסט

מש"ס שבת ס"ט הנ"ל דיליף שם דכל דבר שזדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת מתורה א' יהי' לכם והרי לדידי' במגדף א"ח קרבן וא"כ לא קאי כלל חיוב קרבן על מגדף וא"כ מנ"ל הא דכל דבר שזדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת ואי דנפקא לי' מגז"ש דעלי' עלי' ז"א דהרי אמרינן שם בגמ' ורבנן שגגה במאי ר"י אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו ובכרת וקא' רבא מ"ט דר"ל כו' וכ' שם התוס' בד"ה כגון וצ"ל דר' יוחנן מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דריב"ל אבל לרבי דנפקא לן מגז"ש דעלי' מודה ר"י דבעי עד שישגוג בלאו ובכרת דהא כתיב לאו בההיא קרא דואשה אל אחותה לא תקח וגו' וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק בפ"ב מה' שגגות דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ע"כ דלא יליף מגז"ש דעלי' ונלפענ"ד לתרץ ונציע דברי הגמ' בשבת שם עם דיבור התוס' הנ"ל דקא' התם ורבנן שגגה במאי ר' יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור' יוחנן האי קרא דרשב"ל מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדתניא מעם הארץ פרט למומר רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו וכ' התוס' שם ד"ה כגון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו וז"ל וטעמא דר"י משום דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההוא ענינא ולהכי בעי מ"ט דר"ל ולא בעי מ"ט דר"י וצ"ל דר"י מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דריב"ל כו' ע"כ והנה לכאורה צריך להבין למה הי' פשיטא כ"כ לר"י אטו לא ידע קרא דלא תעשינה ואשם דמוכח עד שישגוג בלאו ובכרת. שעל כן נראה לי דגם מעיקרא ידע מההוא קרא דלא תעשינה ואשם ואפ"ה הי' ניחא לי' להש"ס מילתא דר"י ולא בעי רק מ"ט דר"ל דהנה בת"כ ויקרא פ"א אי' מצות ה' שומע אני אפי' עשה ת"ל אשר לא תעשנה ולפי"ז בס"ד עד דלא ידע מהדרשא דשב מידיעתו כו' הו"א דקרא דאשר לא תעשינה ואשם מורה דבקרבן בעי אזהרת לאו דכיון דקאי אליבא דרבנן דמונבז דדרשי מהיקש דהתורה א' יהי' לכם ושם לא כתיב לאו ומורה קרא דלא תעשינה דאינו מביא קרבן רק על אזהרת לאו כדרשא דת"כ הנ"ל אבל לענין השגגה ל"ב רק שישגוג בכרת כמו שפירש"י ז"ל שם משום דכתיב לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה וגו' ולפי"ז שפיר כתב דע"כ ר' יוחנן לא מיירי רק אליבא דרבנן דאי אליבא דרבי כיון דנפקא לי' מגז"ש דעלי' א"כ מההוא גז"ש ידעינן דקרבן בעי אזהרת לאו כמו שהבאתי למעלה בשם התוס' וא"כ הי"ל לפרוך מ"ט דר"י כיון דע"כ אצטריך לא תעשינה ואשם שישגוג בלאו וכרת כיון דלאזהרת לאו לא אצטריך. אבל אחרי דמסיק הש"ס דלר' יוחנן אצטריך קרא דרשב"ל לענין שב מידיעתו כו' א"כ גם אי נפקי מגז"ש דעלי' ג"כ ל"ב שישגוג בלאו ובכרת כיון דגלי קרא לעושה בשגגה וסמיך לי' והנפש אשר תעשה וילפינין מיני' גילוי מילתא דבכ"מ לא בעינן שישגוג רק בכרת ומיושבים דברי הרמב"ם ז"ל ע"נ בס"ד: סי' עב לק' זוראוונא. בעזה"י יום ו' ע"ש אסרו חג ש"פ תרל"ד לפ"ק סערעט שלומים רבים כטל וכרביבים. לכבוד גיסי יד"נ הרב האברך החריף המופלג ושנון זית רענן מורג חרוץ. נטע שעשועים נצר מגזע היחס כש"מ פנחס הלוי נ"י איש הורוויץ יקרת מכתבך הגיעני בע"פ העבר וידי הי' אסורות בעבותות החג מתת לך מענה. והיום שטו רעיוני בדבריך היקרים בסוגיא דאקרוב עומר. ואען ואומר. בעזר האל עלי גומר: ראשון לציון עלה במצודת העיון. לבאר הא דאמרינן במנחות ס"ו ע"א כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש. והנה לכאורה קשה דהלא בקידושין ל"ח ע"א בהא דדריש שם ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אקרוב עומר והדר אכול. מביא התוס' שם בשם הירושלמי דמקשה ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ולמה לא אכלו מצה מחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור א"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני. והנה בפסחים כ"ח ע"ב דריש ר"ש לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ והקשה הפנ"י דהאיך אפשר לומר בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ דהא בכל שבעת הימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה הראשונה דהוי חובה ותי' דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא ע"ש ולפי"ז הא דדרשינן ששה מן החדש ע"כ לר"ש דס"ל דמצות מצה בכל ז' ימים דלדידי' ליכא למידרש כדדריש בסוף ע"פ מה שביעי רשות אף ששה רשות א"כ לכאורה קשה אמאי אינו יכול לאוכלה שבעה מן החדש הרי הכא תיקו קושי' הירושלמי יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ול"ש לשנויי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני דהא אקרא קיימינן ואי דנימא משום דאין עשה שלפני הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור ז"א דהא לר"ש דס"ל דבכל שבעת הימים מצוה לאכול מצה ולאו רשות הוא א"כ הלא נשנה העשה לאחר הדיבור בפ' משפטים ובפ' אמור וא"כ הוי עשה שלאחר הדיבור ושפיר יקשה ידחה ל"ת דחדש וניכול שבעה מן החדש. אמנם נלפענ"ד לתרץ דהנה באמת הקשו המפורשים הלא בפסחים ל"ה ע"ב ילפינן דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל וא"כ ה"נ האיך מקשה בירושלמי שיאכלו מצה של חדש משום דעשה ידחה ל"ת דחדש הלא בזה שייך נמי לומר מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת חדש. אולם הדבר נכון דהרי באמת פריך הש"ס בפסחים שם ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומשני רב ששת הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור ולית לי' כולל א"כ לפי"ז י"ל דקושיית הירושלמי היא למאי דקיי"ל דבכולל איסור חל על איסור א"כ יהי' גם איסור חמץ. וא"כ לפי"ז מיושב ע"נ קושייתנו הנ"ל דלר"ש לשיטתי' ליכא למיפרך קושי' הירושלמי דליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש משום דמ"מ אין יוצאין לפי שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת חדש ואי דאיסורא דחמץ להיכן אזיל הא לר"ש לשיטתי' דלית לי' כולל לא יחול איסור חמץ ושפיר אין יוצאין כמו. במצה של טבל לדידי': ובאופן אחר יש לומר בישוב הקושיות הנ"ל ונקדים קושי' הרב בעל טעם המלך בהגהות שעה"מ בפ"ו מחו"מ ופ"ג מנדרים שהקשה דהרי אמרינן בפסחים ל"ח דמצה שאינה ראי' לשבעה אין יוצאין בה י"ח א"כ האיך פריך בירושלמי שהי' להם לצאת במצה של חדש מטעם עשה דוחה ל"ת הלא אחר לילה הראשונה ליכא עשה א"כ אינה ראוי' לשבעה. ומה שנלפענ"ד בזה דהנה לכאורה קשה הרי מבואר בירושלמי פ"ק דחלה הלכה ג' דתבואה שלא הביאה שליש כיון שהוא באה לידי חימוץ יוצאין בה ידי מצה וא"כ הלא משום חדש א"ע קודם שהביאה כמבואר התם בירושלמי דבעי מהו שחייבין על לחם שלו משום חדש וקא' דאין חייבין משום חדש כיון דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו את שחייבין על קלי משום חדש חייבין על לחם שלו משום חדש אבל דבר שאין חייבין על קלי שלו משום חדש אין חייבין על לחם שלו משום חדש וע' בפני משה שם דאין קלי בתבואה שלא הביאה שליש ולכך אין חייבין ג"כ על לחם משום חדש דל"ה לחם לגבי חדש רק בדבר דשייך בי' קלי ע"ש וכ"מ בתוס' פסחים כ"ג ע"א ד"ה קוצר לשחת דא"ע משום חדש בתבואה שלא הביאה שליש ע"ש וא"כ לפי"ז אמאי אקרוב עומר והדר אכול הרי היו יכולין לצאת במצה מתבואה שלא הביאה שליש דאין עוברין עליו משום חדש וידי חובת מצה יוצאין כנ"ל. אמנם י"ל דהנה מבואר בכריתות ה' דהאוכל לחם קלי וכרמל לוקה ג' דהמה לאוין חלוקין דכל חד לא אתי מחברי' ע"ש ולפי"ז י"ל דלא היו יכולין לצאת במצה של חדש מתבואה שלא הביאה שליש משום דנהי דבשאר ימות השנה ליכא איסור חדש בלחם מתבואה שלא הביאה שליש אולם כשרוצה לצאת בה י"ח מצה הא במצה לחם עוני כתיב אמרינן מיגו דהוי לחם לענין מצה הוי נמי לחם לגבי איסור חדש כענין הא דא' בסוכה ו' מיגו דהוי דופן כו' וכאלה רבות בש"ס ולפי"ז יתיישבו ע"נ הקושיות הנ"ל על הירושלמי דהכי מקשה הירושלמי דהי' להם לאכול מצות מתבואה שלא הביאה שליש ואי דלא יצאו משום דיהי' איסור חדש מטעם מיגו כ' כנ"ל ז"א דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואי דאכתי לא יצאו משום שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת חדש ז"א דהא לכשיתחמץ הא אז לא יהי' ראוי עוד לצאת בו י"ח מצה הא ל"ש מיגו כו' א"כ לא יהי' איסור חדש ויתחייב שפיר משום חמץ ושפיר היו יכולין לצאת במצה מתבואה שלא הביאה שליש. וממילא אזדא נמי קושי' בעל טעה"מ הנ"ל דהא הוי מצה שא"ר לשבעה משום דלאחר לילה הראשונה ליכא עשה ולהאמור נכון דהלא באמת בתבואה שלא הביאה שליש דעלמא ליכא איסור חדש ורק בשעה שראוי לצאת בו י"ח מצה י"ל מיגו דהוי לחם כו' כנ"ל והתינח בלילה הראשונה משא"כ אח"כ שא"ר עוד לצאת י"ח הא ל"ש מיגו א"כ לית בה איסור חדש ושפיר הוי' מצה הנאכלת לשבעה. ולפי"ז לא יהי' קשה נמי דאיך הוי נוכל לומר דיהי' יוצאין במצה של חדש מטעם עשה דוחה ל"ת הרי מלבד הל"ת דחדש איכא נמי ל"ת דטבל דהרי לא הי' יכול להפריש תרומ"ע משום דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין ע' פסחים ל"ג והכא הא לא יהי' שירי' ניכרין דגם אחר ההפרשה יהי' אסור משום חדש ולהאמור לק"מ כיון דהקושי' קאי בתבואה שלא הביאה שליש הא לא הגיעה לעונת המעשרות וליכא איסור טבל כלל כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' מעשר ומעתה מיושב שפיר קושייתינו הנ"ל מש"ס מנחות דאמאי דרשינן ששה מן החדש הרי יוכל לאכול שבעה מן החדש מטעם עשה דוחה ל"ת כנ"ל ולהנ"ל ניחא שפיר דכונת ש"ס דילן הוא דא"י לאכול שבעה מן החדש בתבואה שאסורה משום חדש שכבר הביאה שליש.