הרי בשמים קכח

להבין לפי"מ דמסיק הש"ס זבחים הנ"ל דכשר ואינו מרצה א"כ חזינין דגם לאו מינה מחריב בה מדאינו מרצה לכך נלפענ"ד דהא דא' שם דכשר ואינו מרצה היינו לפי"מ דמסיק שם דטעמ' דרב הוא מקרא דולא יחללו קדשי בנ"י קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים וכיון דהטעם הוא רק משום דאין חולין מחללין קדשים לא נוכל למילף רק שאין הקרבן נפסל ומתחלל אבל לעולם דאינו מרצה משא"כ לפי הס"ד דטעמ' דרב אינו מקרא רק מסברא דלאו בת מינה לא מחריב בה שפיר קא' דל חולין מיני' והו"ל סתמ' וסתמ' כשר לגמרי ועפי"ז יתיישב קושי' הברה"ז על הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסוהמ"ק ה' י"א שכ' וז"ל פסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' ותמה הברה"ז דא"כ איך מוכיח הש"ס הנ"ל מהא דחטאת ששחטה לשם חולין כשרה דלאו בת מינה לא מחריב לידוק מפסח דגם לאו בת מינה מחריב ולהאמור יהי' נכון דהנה טעמא דהרמב"ם ז"ל דחילק בין חטאת לפסח י"ל עפי"ד הש"ס זבחים ד"ז ע"ב פסח מנלן כו' אלא א"ר ספרא וזבחת פסח לכדר"נ כו' ואמרתם זבח פסח בשינוי בעלים למצוה הוא לעכב בין הכא ובין הכא וז"ל הוא משמע פסח הוא בהוייתו לשמו כשר שלא לשמו פסול ע"כ. א"כ חזינן דממעטינן ממלת הוא דבפסח מוכרח להיות כהווייתו וכמצותו לכתחלה ואם נעשית שלא כמצוותו לכתחלה הוא פסול. א"כ לפי"ז שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהמיעוט דולא יחללו קדשי בנ"י דאין חולין מחללין קדשים לא קאי רק על חטאת ששחטה לשם חולין דאילו בפסח כיון דלא נעשה כמצותו לכתחלה אית לן מיעוט' דהוא שהוא פסול וזה שהביא הרמב"ם ז"ל הפסוק שנא' ואמרתם זבח פסח הוא דמשמע שלא כהווייתו פסול ולפי"ז תינח למאי דמסקינן דלשם חולין כשר מקרא דולא יחללו וגו' שפיר הוי הדין דבחטאת כשר ואינו מרצה ובפסח פסול לגמרי משא"כ למאי דס"ד דהטעם הוא משום דלאו בת מינה לא מחריב בה א"כ בחטאת כשר ומרצה ה"ה גם בפסח דכשר ומרצה דכיון דלאו בת מינה לא מחריב דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשר לגמרי והוי שפיר כהווייתו ולא נוכל למעט מהוא וא"ש. והשת' מיושבין שפיר דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות הנ"ל דמביא ראי' שם דבקדשים ל"ב כונה מדס"ד דש"ס דהטעם דחטאת ששחטה לשם חולין כשירה דלאו בת מינה לא מחריב בה חזינן דבקדשים ל"ב כונה דהרי לפי הס"ד כשר ומרצה ואילו במצות הא בכיון שלא לצאת לא יצא ואי הוי אמרינן דגם בקדשים בעי כונה היכי הוי ס"ד לומר דבחטאת לשם חולין יהי' כשר ומרצה הרי הי' בלא כונה ומזה הוכיח דבקדשים ל"ב כונה עיי"ש ותראה שדברינו צודקים בביאור דבריו ועפי"ז יתיישבו שפיר דברי הר"ן שהבאנו למעלה שכ' דבכיון לשם מצוה אחרת כזו לא יצא אפי' אי מצות א"צ כונה מ"מ הא מינה מחריב בה ורק בכיון לדבר אחר כגון בתוקע לשיר אז יוצא אי מצות א"צ כונה משום דלאו בת מינה לא מחריב בה ולכאורה הוא תמוה דהרי מדחזינן דגם בחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה א"כ חזינן דגם לאו בת מינה מחריב מדלא יצא י"ח קרבנו וע"כ דהר"ן ז"ל הוכיח זה מהס"ד דש"ס דהוא מטעם לאו בת מינה לא מחריב הא אמרינן שפיר דכשר ומרצה כנ"ל והא דאינו מרצה הוא רק לפי המסקנא דהוא מגזה"כ דולא יחללו וגו' וז"ב לפענ"ד: והנה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דפסח ששחטו לשם חולין פסול יתבארו דברי התוס' בב"ק ע"ו ע"א רש"א קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינא בי' וגונב מבית האיש כו' מכדי שמעינין לי' לר"ש דאמר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה קדשים נמי שחיטה שא"ר הוא כי אתא רב דימי אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים א"ר יצחק בר אבין שנשפך הדם. כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים וכ' התוס' וז"ל וה"ה שלא לשמן כו' ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמ' כשנשפך הדם משום דניחא לי' לאוקמ' בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעלים לא מיתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן ע"כ ולכאורה לפי"ד הש"ס זבחים הנ"ל דחטאת ששחטה לשם חולין כשירה ומסקינין דכשר ואינו מרצה וא"כ שפיר מיתוקמא בפסח וחטאת בלשם חולין דכשר ולא חזרה קרן לבעלים משום דאינו מרצה ולד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל ניחא דאף בלשם חולין אכתי לא מיתוקמ' בפסח דפסול אפי' בלשם חולין ולכך מוקים רב דימי בשנשפך הדם כדי שיתיישב בכל הקרבנות. אמנם עדיין קשה לכאורה דהרי גם לפי אוקימתא דרב דימי ע"כ לא יתיישב בפסח דהא באמת פרכינן בסמוך וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת פי' והוי שחיטה שא"ר והקושיא היא רק לרב דימי דמוקי כשנשפך הדם כמבואר בתוס' ומשני כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ לפי"ז הא ר"ש ס"ל בפסחים פ"ט ע"א במשנה דבפסח מושכין את ידיהן ממנו עד שיזרק הדם ולכאורה הא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וע"כ דבפסח גלי קרא דכתיב מהיות משה ודרשינן מחיותי' דשה וע"כ דל"א בי' כזרוק דמי וכן מובא בצל"ח פסחים בסוף הספר בשם חתנו והוא מסכים ע"י בזה א"כ בפסח תיהדר קושי' הגמ' לדוכתה וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת והוי שחיטה שא"ר ואי דכל העומד לזרוק כו' ז"א דהא ר"ש גופי' ע"כ ס"ל דבפסח ל"א כל העומד לזרוק כו' כנ"ל ונלפענ"ד לתרץ עפי"מ שראיתי בספר מעין החכמה על המצות מהגאון בעל עא"ר ז"ל שתמה על הא דהרמב"ם ז"ל מונה למצות שחיטת הפסח למצוה מיוחדת הלא אחר שאנו מצווים על אכילתו א"א לכזית בשר בלא שחיטה ובחטאת נמי כתיב תשחט החטאת וכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנו וכן באשם ובשלמים ואפ"ה לא נחשבו השחיטה והאכילה לשני מצות ונשאר בצ"ע אולם באמת טעמו של דבר מבואר ומובן בסברא דבשלמא בשאר קרבנות הוי שפיר הטעם משום דא"א למיכל בלא שחיטה כיון דמצות אכילת הזבח הוא מיד ביום זבחו משא"כ בקרבן פסח הלא זמן שחיטתו הוא בין הערבים ואסור לאוכלו אז רק בלילה הלא נראה בעליל דע"כ מצות התורה על השחיטה היא מ"ע בפ"ע ואין לה שייכות עם האכילה וז"ב. ולפי"ז נהי דמצינו בחולין פ' דפריך הש"ס שם שחיטת קדשים שחיטה שא"ר הוא דכל כמה דלא אזדרק דם לא משתרי בשר והיינו משום שאין השחיטה מתרת תיכף באכילה וטעמא דמילתא הוא כיון דבשאר קרבנות השחיטה הוא משום האכילה דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכיון דאינה מתרת מיד הו"ל שחיטה שא"ר משא"כ בק"פ אם השחיטה בעצמותה היא כהכשירה וכהלכתה מאי איכפת לן אם בשעה זו עדיין א"ר לאכלה הלא זמן האכילה בלא"ה הוא רק בלילה וע"כ לא שייך בק"פ למיפרך שחיטה שא"ר היא ודוקא היכי דהשחיטה בעצם אינה ראוי' כלל כמו במשנה פסחים ס"ג ע"א אז הוי שחיטה שא"ר משא"כ בסוגיין הלא היתה השחיטה כהלכתה ורק אח"כ נשפך הדם ולא נוכל לזרוק ובק"פ הא אין אנו צריכין שהשחיטה תתיר באכילה מיד וע"כ לא אצטריך לן בק"פ למיתי מדין כל העומד לזרוק ושפיר מיושב שינויא דרב דימי בק"פ משא"כ בשל"ש לא א"ש בק"פ ודו"ק אך הא קשיא לי לפי המתבאר מסוגיא דקידושין מ"ב דאף דבשחיטת שאר קדשים ל"ב שליחות מ"מ בפסח כיון דהמצוה היא על הבעלים כדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת וגו' לכך בעינין שליחות של הבעלים ופסח שנשחט בלי שליחת הבעלים ע' בפנ"י ובמקנה שם וא"כ גם לרב דימי א"א לאוקמי בפסח כיון שהגנב שוחטו בלי שליחת הבעלים והוי שחיטה שא"ר וע' בב"ק ס"ו ע"ב קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לימא לפני יאוש כו' ה"נ דגזל קרבן דחברי' ופירש"י שם בלישנא קמא וז"ל לעולם לפני יאוש ואצטריך לאשמעינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הי' יאוש. והנה בתוס' שם הקשו ל"ל קרא אי בחטאת הא אפי' הוא עצמו אי אכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא המוכר עולתו ושלמיו ל"ע ולא כלום ותי' דאצטריך הקרא בפסח שיכול למנות אחרים עמו על פסחו ולמוכרו והנה אף דהתוס' ע"כ מפרשים כל"ב דרש"י ז"ל דמיירי לאחר יאוש בכ"ז גם לל"ק דרש"י ז"ל אצטריך לאוקמי בפסח דאל"ה מה לי לפני יאוש או לאחר יאוש והוי אחר יאוש כמו לפני יאוש כיון דשארי קרבנות ליתנהו במכירה ולא משכחת שיקנה הגזלן וע"כ דגם לל"ק דרש"י ז"ל מיירי בפסח דשייך בי' מכירה א"כ לפ"ז ל"ל קרא שאינו עולה לבעלים הראשונים כששחטו הגזלן הרי בל"ז פסח שנשחט בלי שליחת הבעלים פסול אמנם באמת הא ל"ק די"ל דרש"י ז"ל מוקי לה בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן ושפיר אית' במכירה כמו שתי' באמת באס"ז ובפנ"י שם גם אפשר לומר התם דמיירי שהי' לו חלק בהקרבן וגזל חלק חבירו אמנם בגמ' הנ"ל א"א לאוקמי בשהוא שותף משום דא' בב"ק ע"ח ע"ב דשותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה משום דבעינן וטבחו כולו ואפשר לומר דרב דימי ס"ל כר"א בירושלמי רפ"ב דקידושין דס"ל שם שוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתי ולפי"מ שהעלינו דההיא דקרבנו ולא הגזול מיירי שיש לו חלק בו מיושב ג"כ מאי דקשיא לכאורה על הלשון השני של רש"י שכ' בזה"ל ל"א דגזל קרבן דחברי' הלכך אפי' לאחר יאוש ל"ק דקרבן אינה נגזלת דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' ע"כ וקשה לפי"ד התוס' הנ"ל דע"כ בפסח מיירי א"כ הא כ' התוס' בפסחים ע"ג ע"ב ד"ה פסולו דהא דנמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט אינו אלא כשנשאר א' מבני החבורה עליו אבל אם כולן משכו ידיהן ממנו ונשאר לגמרי בלי בעלים פסול ולא חזי תו לפסח ע"ש וע' בפסחים צ"ט ע"א ובתוס' פסחים פ"ט ע"א ד"ה ונטרחו ולפי"ז למאי אצטריך למימר דל"ק הגזלן הרי אפי' אי קנאו ג"כ לא חזי לי' לפסח כיון שהבעלים הראשונים התייאשו ממנו א"כ הוי כמשכו את ידיהן ממנו ונשאר בלי בעלים ובלא"ה פסול ולמ"ש דמיירי שגם הוא נמנה עליו א"כ לא נשאר בלי בעלים וא"ש ויש לפלפל עפי"ז הרבה אך מאפיסת הפנאי מוכרח אני לקצר וה' שנותיך יאריך כנפשך ונפש ב"ד הדור"ש בלונ"ח: סי' מו שנית להרב הנ"ל בענין הנ"ל. קונטרסך היקר קבלתי והנה במה דסיימת אפתח במה שתמהת ע"ד רש"י ז"ל במנחות מ"ח ע"א גבי כבשי עצרת ששחטן של"ש או לפ"ז ולאח"ז הדם יזרק והבשר יאכל ופירש"י התם יזרק שלא לשמן ונפלאת הלא מבואר בריש זבחים בעולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה של"ש אבע"א סברא אבע"א קרא אבע"א סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזל כו' א"כ הכא האיך מותר לזרוק דמן של"ש. הנה אדמותבת על פירש"י ז"ל מדוע לא תיתב על גמרא ערוכה בנזיר כ"ח ע"ב שמבואר שם להדיא דיזרוק דמן של"ש. אמנם במח"כ שגית בזה ואין כאן קושיא מעיקרא כלל וטעמא דמילתא הוא כיון דקיי"ל אם הוזקקו זה לזה