בני יוסף (קריו) שנ

להרא"ש בכלליו כלל נ"ה בסוף הכלל וז"ל אנו צריכים לילך אחר דין תורה וגו' ודאי אם היתה נותנת מעכשיו כל נכסיה לבעלה באותו ענין שלא תוכל לו' נ"ר עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת. ועוד כ' סוף כלל ל"א וז"ל וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדונייתא וכל תנאי כתובה וטוענת שמחלה מפני היראה שמגזימים עליה לגרשה וגו' אין זו טענת אונס לבטל המחילה וגו' והיא שחדתו בממון ועוד דאין זה אונס גמור יע"ש דנר' דסובר דיכול' למחול וכדי לבטל המחילה צריך אונס גמור ודין זה פסקו מרן בשולחנו הטהור בסי' קי"ח ס"ח גם בסי' ק"ה פסק וז"ל המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים וגו' יע"ש: אמנם פש גבן להתבונן דהרי כבר כתבו כל הפוסקים דג' דברים מיהא אין התנאי מועיל וחד מנייהו הוא עיקר כתובה דהיינו מנה או מאתים ואם כן בנ"ד דמחלה כל הכתובה וכלול אף העיקר ובעיקר לא מהני ואולם כד מעיינינן שפיר לאו מילתא היא דהרי תקשי תרי פסקי מרן אהדדי דבסי' ס"ט כ' דאין התנאי מועיל לעיקר כתובה כאמור ובסי' צ"ג ס"י כ' וז"ל בד"א כשמכרה וגו' או מחלה כתובתה עיקר ותוספת וסיים כל המוכרת או מוחלת סתם התוס' עם העיקר יע"ש דנר' מדבריו דמהני תנאה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דיש חילוק בין מחילה לתנאה דבסי' ס"ט כ' וז"ל התנה הבעל שלא יתחייב וגו' זה אינו מועיל כיון דצריך שיתחייב אבל בסי' צ"ג דהוא מחילה היינו דכותבת נתקבלתי דהיינו דנתחייב הבעל אבל היא מחלה וכתבה דקיבלה בכה"ג מהני ואצ"ל לכתוב כאילו התקבלתי כמ"ש מוהרשד"ם א"ה סי' קע"ט דזה הויא הודא' ואינה יכולה לחזור אפי' שאומרת באמת לא קבלתי יע"ש וזה רמזו מור"ם בהג"ה סי' ס"ו ס"ג תיבת ודוקא לרמוז דהא דמהני מחילה דוקא בלשון התקבלתי דהוי מחיל' דר"ל כאילו התקבלתי דהחיוב כבר נתחייב הבעל בעת שנשאה אלא דהיא מחלה אבל אם בשעה ראשונה בעת הנשואין היה התנאי בשאט לנפש לפחות לא סמכא דעתא. ושם בסעיף ט' ביאר יותר וז"ל כל הפוחת וכו' לא מבעיא אם כתבה לו אח"ך התקבלתי ר"ל דהתנאי כבר נתחייב הבעל העיקר כתובה אלא דאח"ך מחלה וכתבה התקבלתי דאזי אין לה כתובה דהתנאי קיים ואינה נוטלת כלל דהמחילה הויא מחילה אלא אפי' התנה בשעת קדושין לפחות דהתם תנאו בטל כי לא סמכא דעתא כך נראה בדקדוק כונתו כמ"ש. וזהו מ"ש הרמב"ם פי"ב מה' אישות התנה עמה לפחות וכו' או שכתב לה מאתים והיא כתבה התקבלתי התנאי בעל עכ"ד היינו בדרך זה דהתנאי מעיקרא בעת הקדושין היה לפחות דהיינו המאתים בעד מנה ובתנאי לכתוב בכתובה מאתים אך בתנאי דתכתוב היא התקבלתי מנה. אך אמנם אם באמת המחילה באה מצדה אחר כך מהני. וזהו מה שדקדק הטור סי' ס"ט התנה הבעל כשנשא' לרמוז האי דינא דדוקא בעת שנשאה ומה טוב ומה נעים דקדוק הטור דעל שניהם לא כ' אחר שנשאת אבל בירושה דקדקו לומר אחר שנשאת דהתם מתהפך דינא. ואח"ך ראה ראיתי להר' בית שמואל בסי' הנז' דדרך בדרך זה כמעט כדי לתרץ תמיהא שתמה תרי פסקי הש"ע דכאן פ' שכתבה לו דנראה דצריך לכתוב שטר ובסי' ק"ה פ' דא"צ קנין ולא שטר: איך שיהיה זכינו לדין בנ"ד דכל תנאי כבר היתה כתובה על דרך ישר אלא דהיום מחלה כתובתה כדי להנצל מבעלה וללכת מביתה הא ודאי תנאה קיים והמחי' קיימת. ותו דבנ"ד איכא טעמא אחרינא דהמחילה קיימת דע"כ לא פליג ר"מ עם ר"י דמתנה עמש"ב תנאו בטל היינו אם רוצה לקיימה להיות נשוי עמו אזי הוי בעילתו בעילת זנות אבל אם היה רוצה לגרשה ולא היה דר עמה אזי המחילה קיימת ואפי' ר"מ מודה דהכי כ' ה"ה בפי"ב מהלכות אישות ה"ו והביאו מרן בב"י בסי' ס"ט וז"ל ועיקר כתוב' שאין התנאי מועיל יצא לו וגו' כ"ז שרוצה לקיימה ובעילתו בעילת זנות משום דלא סמכא דעתא אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים יע"ש וא"כ בנ"ד דכבר נפרדו זה מזה ונקרעה הכתובה דאסור לשהות עמה בלא כתוב' הא ודאי מהני מחילתה. אך עדיין יש לפקפק בנ"ד ולומר דאינ' מחילה בכל התנאים הנז"ל לפי מה שאנו נוהגים לכתוב בכתובה בזה הלשון ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתו' ואם תמחול הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו וגו' ובסיום הכתובה כתוב וקנינא וגו' ע"כ הנז"ל וגם נשבע וגו'. מפורש יוצא דאין המחילה מועלת בכל תנאי כתובה וכ"ש דאיכא שבועה בדבר. ובהשקפה ראשונה אמרתי מסברא דנפשאי דהיינו דוקא ע"י פיתוי אבל אם היא מנפשה ורצונה וכ"ש אם הוא כדי להתנצל מבעלה הא ודאי מחילתה מהני דאלת"ה הרי פוק חזי מאי עמא דבר דרובא דרובא המתגרשו' אינן נוטלים כתובה משלם דהיינו התוס' לשליש ולרביע ויש מהם דאינן נוטלות אפי' מה שהכניסה ואין גם אחת מהן דתבא לב"ד למחרתו ויזמינו לדין את בעלה ותתבע סכי הכתובה דהמחי' דמחלה אינו מעלה ומוריד ויהי כאין אלא ודאי דמוכרחים אנו לומר דכיון דהענין היתה מדעתה ורצונה אגב הצלתה גמרה ומקניא. ועיין להרב יד אהרן בסי' ה' הגב"י אות ס"א משם מוהראנ"ח דכ' בההיא הנאה שנתרצה להניחה חפשית בבחירתה מחילת כתובתה הויא מחילה יע"ש: וגדולה מזו כ' הר' בארות המים חא"ה סי' ג' אפילו בענין ירושת הבעל על אשתו דחמיר טובא כי אפי' בקנין או בסילוק לא מהני בנ"ד דנקרעה הכתוב' זכו יורשי האשה יע"ש ובנ"ד כבר נקרעה הכתובה ולא נשאר שום כח ורשות וזכיה לא הבעל ולא האשה. ובחפשי מצאנו ראינו הדבר מפורש במרן בתשובותיו סי' ד' ד' מ"ה וז"ל אם מנהג פשוט לכתוב בכתובה תנאי שלא יפתנה ואם תמחול יהיה כחרס הנשבר וגו' אותו התנאי לא מועיל אלא אם פיתה אותה אבל אם היא תבא מעצמה למחול אינו בכלל התנאי ובנ"ד אדרבא היא פיתתה אותו למחול כדי שלא ישא אשה אחרת יע"ש. וכ"כ ממש בנ"ד דהיא פיתתה אותו כדי שיניחנה בטלה לילך מביתו ולהיות חפשית כי בדעתה לא יכלה לשבת יחדיו ויש לה צער כפי דעתה דהיא מורדת ממש. וגם שלקחה הסך ת"ר גרושי' מנכסי מלוג דאל"ה לא היה מניחה שתקח שום מטלטל וכ"ש הסך הנז' כי הבעל אוכל פירות והיה ממתין לזאת נעות המרדות דמרדה עד י"ב חדש והיה הבעל תפוס דינא הכי דאם תפסה אין מוציאין מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה דהכי פסק מרן בשלחנו הטהור סי' ע"ז ס"ג אפי' בלאותיה אין מוציאין א"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובעבור זה מחלה. ואף גם זאת כי בכתובה כותבים שבועה אפי"ה לא מיקרי עבריינא אי אדעתא דהכי לא נשבע אלא דוקא על הפיתוי לבד. ועיין להר' פמ"א סי' קכ"א דר"י דכ' וז"ל וא"ת הרי התנה שלא יפתנה וגם עלה קאי השבועה י"ל שזה אינו עובר על השבו' שהוא לא הסיתה: