זוהר הרקיע, מצוות עשה עט

ועיר יד שולחת. למלט משחת. ועיר הנדחת. להחריב ולהחרים:

בין במלחמת מצוה בין במלחמת הרשות אנו חייבין לקרוא להם לשלום. ואם יענו שלום אסור להרגם אבל יהיו למס ואין בזה הפרש בין במלחמת הרשות למלחמת מצוה. וההפרש שיש ביניהם הוא אם לא ישלימו שבמלחמת הרשות נהרוג הזכרים לבד ובמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה. וכתב הרמב"ן ז"ל שהיא מצות עשה נכנסת במנין המצות לרשת הארץ. ואין לנו רשות להניחה ביד האומות. והביא ראיה לזה מאמרו עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך. וכתיב עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו כתיב ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו. ואמרינן בגמ' סוטה (מ"ד ב') במלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה. מלחמת דוד להרוחה דברי הכל רשות ולשון ספרי וירשתה וישבתה בה בזכות שתירש תשב. ואמר הרז"ל שאין המצוה זו לאבד השבעה עממין אלא לירש את הארץ אף לאחר אבודם או לאחר שיניחו את הארץ כמאמרם ז"ל גרגשי פנה וכן אמר בספרי כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו אמר להם כל המקומות שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הן שלכם או רשות בידם לכבוש ח"ל עד שלא יכבשו ארץ ישראל תלמוד לומר וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כן כל מקום כו' ולפי שזו מצוה היא הפליגו החכמים ז"ל בהדר חוצה לארץ שהוא כעובד עבודה זרה ואמר בספרי וירשתה וישבת בה אמר ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות. ופירוש עיר יד שולחת, שהיא פושטת ידה ליתן מסים אז נתחייבנו להציל נפשם מני שחת: ולהרוג שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם היא מצות עשה לדורות ובאה במנין שלא יעלה על לב שכיון שאבדו אינה מצוה באה במנין לפי שאם ישאר אחד מהם בסוף העולם אנו חייבין להחרימו ונתן הטעם בזה הרז"ל שכל מצוה שאינה נקשרת בזמן אע"פ שנעדר הדבר ההוא היא מצוה לדורות שאלו היה נמצא היינו חייבין בו וכן אמר בהכרתת זרעו של עמלק כמו שכתבתי בשרשים:

ועיר הנדחת להחריב ולהחרים היא מצות עשה יוצאה מהכלל ממצות מיתות ב"ד שאותן המיתות נמנו בכללות אבל בזה יש מצוה פרטית נמנית והיא לשרוף העיר ולהניחה חרבה והוא אמרו יתעלה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל ליי' אלקיך והיתה תל וגו':