זוהר הרקיע, מצוות עשה סו

ודין שפחה חרופה. וסוד עגלה ערופה. ופסח לתרופה. ללא המה טהורים:

לא בא הכתוב בזכר מצוה בשפחה חרופה אלא הבאת האשם וכבר נכלל זה בעניני שאר הקרבנות ואין בו מצוה נמנית זולת מה שנזכר בשאר אשמות כדעת הרז"ל. ואני אומר שהיא נמנית מצוה מיוחדת ועוד אכתוב מזה למטה. ורז"ל פי' שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי המותר בשפחה ואלו לא היתה פדויה כלל אינה אלא הפקר ואין בה קרבן וחייב בה משום לא יהיה קדש כדעת אונקלוס ואלו היתה פדויה לגמרי היתה אשת איש גמורה והיא בחנק ובשוגג חייב חטאת ועכשיו שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי המותר בשפחה יש בה קצת אישות ואין בה חיוב מיתה לפי שאינה אשת איש גמורה אבל חיוב אשם בין בשוגג בין במזיד:

וסוד עגלה ערופה מצות עשה לערוף את העגלה בנחל שנ' וערפו שם ואין למצוה זו טעם ידוע אלינו על כן כללוהו רז"ל עם פרה אדומה ושעיר המשתלח שנעלם טעמם וזה אמרו וסוד עגלה ערופה:

פסח לתרופה ללא המה טהורים זאת היא מצות פסח שני למי שהיה טמא בראשון והסכים הרז"ל למנותה מצוה בפני עצמה ולא כלל אותה עם מצות פסח ראשון והיה ראוי לפי שרשו שלא ימנה אותה מצוה בפני עצמה לפי שזה דין מדיני פסח ראשון ושהוא חייב לעשותו בראשון אם הוא טהור ואם הוא טמא להשלימו בשני אבל הרז"ל התיר ספק זה באמרו כי מחלוקת הוא בגמ' פסחים (ל"ג) פסח שני אם הוא רגל בפני עצמו או הוא תשלומין לראשון ולדברי האומר רגל בפני עצמו הוא ראוי שימנה מצוה בפני עצמה. והרז"ל פסק כן לפי שהוא כדעת ר' והלכה כר' מחבירו. וקשה על פסק זה משום דבפסחים פרק מי שהיה טמא (שם ב) אמרו שגג בראשון והזיד בשני לר' חייב לר' נתן ור' חנינא בן יעקב פטור פי' דתרווייהו סבירא להו דלאו רגל בפני עצמו הוא ואם כן אין הלכה כר' דהא קיימא לן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. וכן השיג עליו הראב"ד וא"כ אינה מצוה מיוחדת דבכלל פסח ראשון הוא אבל ראיתי שלא השיג עליו הרמב"ן ז"ל וסמך לו עליהם במנין המצות ודעתם ז"ל רחבה מדעתינו. ונראה שסוגיית התלמוד היא דרגל בפני עצמו הוא שבראשון מחגיגה (ט') אמרו מתקיף לה רב פפא הניחא למאן דאמר שני תשלומין דראשון אלא למאן דאמר רגל בפני עצמו הוא מאי איכא למימר וכו' הנה שרב פפא שהוא בתרא טרח להעמיד דברי ר' יוחנן אליבא דמאן דאמר רגל בפני עצמו הוא ע"כ נראה שכן היא ההלכה כנ"ל. ואמר לתרופה נראה פי' שהפסח הזה הוא להקל על האיש שאם רצה לעשות הראשון על ידי שליח רשאי אלא דמיחס הוא דחס רחמנא עליה וכן אמר בגמ' ויש בזה שתי מצות האחת מצות עשייתו. והב' מצות אכילתו: