זוהר הרקיע, מצוות עשה מב

ופגול כי יבאיש. שרף אותו באש. ופסח בצלי אש. ומצות ומרורים:

המשורר עשה מנותר ופגול שתי מצות ולא מנה שריפת קדשים שנטמאו ויש בזה קצור וכן מה שאמר ופגול כי יבאיש לא בא בדקדוק כי הפגול הוא זבח שנזבח על מנת לזרוק דמו או לאכול את בשרו חוץ לזמנו והאוכלו אפי' בו ביום חייב כרת ומצות עשה לשורפו מיד אעפ"י שלא הבאיש והראוי לתקן בשירו והטמא באח יהושלך על אורים ונותר כי יבאיש שרף אותו באש. וכבר פירשתי שריפת נותר. ולא מצינו מקרא לפגול אלא שהוא בכלל נותר כי כבר מצינו בתורה שהוציאה פגול בלשון נותר במדרש חז"ל בפסוק ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא שהוא בשוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו ובשריפת קדשים שנטמאו כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ובפ"ב ממסכת שבת אמרו כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף שמן תרומה שנטמא ונתנו טעם למה ששנינו אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב שהוא שמן של תרומה שנטמא שמצוה לשרפו אמרו יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה הנה נתבאר כי שריפת שמן תרומה שנטמא הוא עשה. ואני תמה למה לא נמנה בשריפת נותר ב' מצות הא' האמורה בפסח. והשנית האמורה בשלמים בפרשת צו שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף וכמו שמנינו במצות לא תעשה כל פסוק המזהיר בנותר אזהרה אחת ומנינו בפסח ראשון אחת ובפסח שני אחת. ובבשר חגיגה אחת. ובתודה אחת. כן היה ראוי למנות מצות שריפת נותר הפסח אחת ונותר השלמים אחת וזו צריכה עיון. וכן מה שנאמר בחטאת פנימית וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. למה לא נכניס אותה בכלל מצות עשה:

ופסח בצלי אש ומצות ומרורים. הם ג' מצות האחת לשחוט הפסח בי"ד בניסן ויש בה כרת. וכששנינו בכריתות שלשים ושש כריתות אמרו והפסח והמילה במצות עשה. והשנית לאכלו בליל ט"ו צלי אש. והשלישית אכילת מצה בין יש לנו פסח בין אין לנו אבל המרור אינה מצוה נמנית לפי שאין אכילתו בפני עצמו חובה אלא אם יש שם פסח וזהו שאמרו בפרק אחרון מפסחים מרור בזמן הזה דרבנן. ובמצה אמרו הכתוב קבעו חובה שנא' בערב תאכלו מצות. והנה נתבאר מזה כי אכילת הפסח היא מצוה אחת ואכילת מצה מצוה אחרת ומרור אינו אלא טפל לאכילת הפסח ואינו מעכב אכילתו. וכן אמרו במכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן (במצ' ומרורים) [בפסח] ת"ל יאכלוהו יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור ת"ל יאכלוהו וכיון שאכילת פסח היא מעכבת אכילת מצה ומרור ואכילת מצה ומרור אינה מעכבת אכילת פסח א"כ מצות אכילת פסח היא עיקר ומצה ומרור הם טפלים אליה. ולולי שקבע הכתוב חובה לאכול מצה בלא אכילת פסח באמרו בערב תאכלו מצות לא היתה נכנסת במנין אכילת מצה כמו אכילת מרור. והרמב"ן ז"ל הוסיף בכאן מצוה אחרת והוא שיהא נאכל לא ביום והאוכל ביום עובר בעשה והביא ראיה מפסחים (מ"א ב') שאמרו אכל כזית צלי מבעוד יום עובר בעשה מאי טעמא ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואני לעניות דעתי מוסיף מצוה אחרת והיא לפרוש מאכילת חמץ כל שבעת ימי הפסח וכן אמרו בגמ' דבני מערבא בפסחים שבעת ימים תאכל עליו מצות אבל לא חמץ ולאו הבא מכלל עשה עשה וכבר כתב זה הירושלמי הרז"ל לענין ביעור ואני תמה למה לא למד ממנו לענין אכילת חמץ ושמא הוא דוחה אותו מפני התלמוד שלנו שהעלו בסוף פסחים שזה הפסוק הוא רשות וכיון שהוא רשות לא בא ללמד שיהא איסור עשה באכילת חמץ והרבה נראה בהפך שאלו היה עשה קבוע בעצמו לא היו דורשין ממנו לאו הבא מכלל עשה לאיסור חמץ שכל עשה הקבוע בעצמו לגופיה אצטריך ולא לדרשא אלא מפני שהירוש' הוא מסכים עם הבבלי שהוא רשות דרשוהו לאיסור חמץ שיהיה בעשה ודומה לאותה תאכלו דבהמה טהורה שאינו לחייב לאכול אותה אלא לאיסור בהמה טמאה בלאו הבא מכלל עשה (וכן מה שנאמר בחטאת פנימית וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל) אותה תאכלו לא בהמה טמאה. וכמו שהוא הוסכם מהכל וכן אמרו בגמ' מכות. וכמו שהרז"ל הוא מונה אותה תאכלו בכלל המצות כן ראוי למנות שבעת ימים תאכל עליו מצות לענין לפרוש מן החמץ בכלל המצות. וזה דומה למי שאינו מביא קדשים לבית הבחירה שהוא עובר בעשה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כמו שכתבתי למעלה ואפי' בעשה קבוע דורשים לאו הבא מכלל עשה כמו אכילת כזית צלי ביום כמו שנזכר למעלה: