זוהר הרקיע, מצוות עשה כו

והדלים תרחם. והאבלים תנחם. והחולים תשיחם. ותקבור נגזרים:

כפל המשורר מצות הצדקה בהרבה בתים בזה הבית ובבית שלאחריו. ולפתוח ולתת. ושלאחריו והצדקה לעשות. כי גם התורה כפלה המצוה בהרבה מקומות אבל להיות המעשה אחד והוא הנתינה לעני לא ימנה כי אם מצוה אחת ובפ"ג משבועות (כ"ה) אמרו שהאומר שבועה שאתן לעני מושבע מהר סיני הוא. וכבר מנה ההלואה מצוה אחרת. ואמר והדלים תרחם. דרך צחות אע"פ שהכתוב אמר ודל לא תהדר בריבו ותרגם אונקלוס ועל מסכנא לא תרחם:

והאבלים תנחם והחולים תשיחם הגאון ז"ל מנאם בכלל מצות עשה והרז"ל תפס עליו וסובר שאין ראוי להכניסם במנין לפי שהם באות דרך דרש בגמ' מציעא (ל' ע"ב) והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה זה ביקור חולים. בה זה קבורה וכל שהוא בא דרך דרש אינו רואה הרז"ל שראוי להכניסם בחשבון כמו שכתבתי בשרשים. אבל הרמב"ן ז"ל למד זכות על הגאון ז"ל שהוא לא הכניסם בחשבון מפני דרשה זו אלא ממה שאמר בגמ' סוטה (י"ד) אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי יי' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם ללכת אחרי הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים. מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים. מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים. מה הקב"ה נחם אבלים אף אתה נחם אבלים. וכן למדו זה בספרי מן והלכת בדרכיו והרי הן מן התורה אלא שאין ראוי להכניסם בחשבון שהן חלק מצוה או מוהלכת בדרכיו או מואהבת לרעך כמוך. ובענין אבילות יש מצוה נמנית והוא מאמרו לה יטמא ופי' בסוטה (ג' א') חובה. ומה שאמר והחולים תשיחם הוא לפי שהדבור הוא יפה לחולים וכמ"ש דבורא מעלי' לאשתא:

ותקבור נגזרים. מצות עשה היא לקבור הרוגי ב"ד. ואמרו בתלמוד סנהדרין (מ"ו ב) רמז לקבורה מן התורה שנ' כי קבור תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי קבור תקברנו מצות עשה והמת הוא נגזר מארץ החיים והוא הדין לשאר מתים אע"פ שהכתוב אינו מדבר אלא בהרוגי בית דין. שהרי אמרו (שם) כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. וכמו שהלאו הוא על שאר המתים כן עשה הקבורה היא על כלן: