זוהר הרקיע, מצוות עשה טו

לקדש תעצומו. ליראה מזעמו. להשבע בשמו. בלי שוא ושקרים:

מצות קדוש השם נכנסת במנין המצות בלי ספק. וכן מנאוה כל הראשונים ז"ל והראי' לזה מה שאמרו בגמ' סנהדרין בני נח מצווה על קדוש השם או אינו מצווה. ת"ש ז' מצות נצטוו בני נח ואם איתא תמניא הוו וזה מבואר שהיא מצוה אחת ממנין רמ"ח. וענין מצוה זו הוא שנמסור נפשנו למיתה בשעת השמד אפי' על מצוה קלה. ושלא בשעת השמד אם הגוי אינו מתכוין להעביר את ישראל להנאת עצמו אלא כדי להחטיאו בזה באה מצוה זו באמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל אבל אם אינו בשעת השמד והגוי מתכוין להנאת עצמו אין אנו חייבין למסור גופנו למיתה אא"כ היה ע"ז והוא בכלל מצות ואהבת או שפיכו' דמים הנלמד מסברא או גלוי עריות הנלמד משפיכות דמים כמו שהוא מוזכר בסנהדרין ובמקומות אחרים:

ליראה מזעמו גם מצות היראה היא מצוה נמנית. וכן נראה ממה שאמרו בגמ' סנהדרין (נ"ו) בפי' ונוקב שם י"י ואימא פירושי הוא דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מן את י"י אלקיך תירא והשיבו אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לאו שמה אזהר'. ובלשון הזה אמרו ג"כ בפ"ק מתמורה בענין מוציא ש"ש לבטלה ויתבאר מזה כי מצות היראה היא מצות עשה בהוצאת ש"ש לבטלה. ובענין מצוה זו אמרו עוד בירושלמי עשה מאהבה שאין האוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט לא תבעט:

להשבע בשמו הגאון ז"ל הכניסה במנין. וכן הרמב"ם ז"ל והביא ראיה ממה שאמרו בפ"ק מתמורה (ג' ב') מניין שנשבעין לקיים את המצות שנ' ובשמו תשבע. והדבר הזה תימה שענין הסוגיא אשר שם אינו כמו שחושב הרז"ל ששם היינו חוקרים אם אסור להשבע אפי' באמת בשמו יתעלה מפסוק ליראה את השם הנכבד והנורא. וכן אמרו אימא כי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת. והשיבו שבועת אמת שריא ונשאו ונתנו הרבה שם ואחר כך אמרו כתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע כלומר כאן התיר הכתוב שבועת אמת ואינו לוקה. והקשו ע"ז ההוא לכדרב גדל אתא דאמר רב גדל מנין שנשבעין לקיים את המצות שנ' נשבעתי ואקיימה והשיבו ההוא מן ובו תדבקו נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לה משבועת י"י תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריאן ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא לה מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחולין. והעולה מזה הוא שאין השבועה בשמו חובה אלא רשות. ומצא הרמב"ן ז"ל ראיה במדרש תנחומא אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתם רשאין אא"כ יהיו בך כל אלו המדות את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ואם יש לך כל המדות האלו אתה רשאי לישבע ואם לאו אי אתה רשאי לישבע. והתבאר מזה שאין ובשמו תשבע מצוה אלא רשות אחר כל התנאים המוזכרים בפסוק ולפי שזה נכפל בתורה ב' פעמים בפרשת ואתחנן את י"י אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע ובפ' והיה עקב את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע ואם הוא רשות לא היה ראוי לכפלו כי אין פסוקי הרשות נכפלים על כן הוא סובר הרב ז"ל שהוא נסמך לפסוק שאחריו ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחר אלקים אחרים להשבע בשמם ואע"פ שכבר נאסר זה בלאו ושם אלקים אחרים לא תזכירו החמיר בו הכתוב לעבור בו בלאו ועשה כי כל אזהרות ע"ז הם רבות בתורה ויהיה אם כן ובשמו תשבע לאו הבא מכלל עשה כלומר בשמו תשבע ולא בשם אחרים ואפילו בשתוף אחר עמו וכמו שאמרו כל המצרף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהשגות. ואם אינו לאו הבא מכלל עשה אלא רשות להשבע כפל בו הכתוב כדי להזהיר שלא ישבע אלא אחר כל התנאים הנזכרים עמו בפסוק. ובין שיהיה רשות בין שיהיה לאו הבא מכלל עשה אין ראוי למנותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל אע"פ שהרמב"ם ז"ל הוא מונה לאו הבא מכלל עשה אין ראוי למנותו בכלל עשה. אבל הגאון ז"ל אינו מונה אותו כמו שכתבתי בשרשים. ועוד נאריך בזה במה שיבא בע"ה ומ"מ מה שמנאה הרז"ל מצות עשה גמורה בזה נדחו דבריו ואם ירצה למנותה מפני שהיא לאו הבא מכלל עשה להזהיר על שבועה בשם זולתו ית' אפשר הוא לפי דרכו ז"ל והתמה הוא מהגאון ז"ל שמנאה שהרי לפי דרכו אין ראוי להכניסה במנין והרמב"ן סלקה ממנין: