זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה עב

ובדבר לא תשקצו. מאד חזקו ואמצו. והגר לא תלחצו כי הייתם גרים:

פסוק אל תשקצו את נפשותיכם הוא לאו כולל שרץ הארץ המוליד מזכר ומנקבה. והשרץ [המתהוה מ]עצמו בלי זו"נ. ושרץ (הארץ) [העוף] ושרץ המים ותולעת הפירות. ויש בכל אחד מהם לאו מיוחד, בשרץ העוף כתיב כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו ואמרו בספרי כל שרץ העוף מצות לא תעשה ובשרץ הארץ כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ובשרץ המתהוה מעצמו כתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואמר בספרא אע"פ שאינו פרה ורבה והרמב"ם ז"ל סובר שממלת הרומש רבו כן שאין נופל לשון רמישה אלא מהמתהוין מהעפוש בלא זכר ובלא נקבה והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שהרי מצינו שאף הבריות הנולדות מזכר ונקבה נכללות בלשון רמש שהדבר ידוע שלא הכניס נח בתיבה אלא המין הפרה ורבה מזכר ונקבה ושם כתיב המה וכל החיה למינה וכל הרמש הרומש על הארץ למינהו. והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. וכן ביציאתם כתיב וכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. ופסוקים אחרים הביא הרז"ל לראיה. וגם בדברי רז"ל יש ראיה שאמרו (שבת ק"ז ב') ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל בשאר שקצים ורמשים שפרים ורבים מודו ליה. ע"כ פי' הרז"ל שהברייתא הזו לא דרשה זה מלשון הרומש אלא מרבוי בכל ע"כ הוא מסלק לאו זה מן המנין שכל שרץ הארץ בין מוליד בין אינו מוליד נכללין בזה ולאו אחד בענין אחד הוא. ובשרץ המים כתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם וזה הלאו לא ייחד לא ארץ ולא עוף ולא מים. ואם אכל שרץ המים לוקה משום זה. והרמב"ן ז"ל סלק לאו זה מפני שהוא בכלל לאו דג טמא כמו שנראה מפורש לדברי אביי דאכל פוטיתא כמו שכתבתי בשרשים. ומה שאמרו מאן דשתי בקרנא דאומנא וכן המשהה את נקביו עובר משום בל תשקצו אינו אלא אסמכתא מדבריהם. וכן כתב בפי' הרמב"ם ז"ל. ובתולעת הפירות כתיב לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ותולעת הפירות אם התליעה במחובר היא אסורה ואם התליעה בתלוש אינה אסורה אלא א"כ יצאיתה ושרצה על גבי קרקע כמו שהוא מפורש בפרק אלו טרפות. אעפ"י שהרמב"ם ז"ל הוא אומר שאם השריצה על שטח הפרי היא אסורה. וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בזה. על כן הוא מסלק לאו זה מן המנין שבכלל שרץ הארץ הם. ומה שאמר מאד חזקו ואמצו הוא ממה שאמרו ז"ל בענין הדם שאמר הכתוב רק חזק לבלתי אכול הדם להודיעך כמה צריך אדם להתחזק במצות שהרי הדם נפשו של אדם חותה ממנו פי' קצה ממנו והזהירה התורה עליו כ"ש באיסורים אחרים שנפשו של אדם מתאוה להם. והוא הדין לשקצים ורמשים. וגם התורה אמרה עליהם אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להרבות האזהרה כמו שאמרו ז"ל בפ' איזהו נשך. וכבר כתבתי בסוף מצות עשה שהרמב"ן ז"ל הוסיף בלאוין צפור שחוטה של מצורע והרז"ל כולל אותה בכלל שאר העופות הטמאים. וגם עגלה ערופה היא אסורה בהנאה ואין לנו בזה לאו מיוחד אלא כפרה דכתיב בה כקדשים וא"כ היא בכללן. ופטר חמור הוא נאסר בהנאה גם כן והוא נלמד בגזירה שוה. וכתב הרמב"ן ז"ל שהיה ראוי למנותו כמו שמנינו ערל בתרומה ולא למדנוהו אלא בגזירה שוה דפסח. וכן הביא במנין עגלה כשלחצו המנין ולפי דרכו היה לו להוסיף לאו אחר במת שהוא אסור בהנאה והוא נלמד בגזירה שוה שם שם מעגלה ערופה כמו שהוא מוזכר בפ' ב' מע"ז:

והגר לא תלחצו וכו' אזהרה לגרים והיא מצוה נמנית שהרי באונאת דברים אמר בגמ' מציעא שהמאנה אותו עובר משום אל תונו איש את עמיתו ומשום לא תונה. וכן הדין למנות שני לאוין אונאת ממון. אחד משום ישראל ואחד משום גר: