זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה כט

ולא תחמוד גזלה. אשר תקח אפלה. ולא תאכל נבלה. וזבחי השעירים:

לפי שהחמדה מביאה לידי גזלה ונפשו של אדם מחמדתה כמו שהזכרתי למעלה על כן הזכיר החמדה בגזלה ואמר שלא יחמוד אותה כי לבסוף יקחה אופל (קהלת ו' ד') כי בהבל בא ובחשך ילך. וענין הגזל הוא שיטול ממון חבירו בפניו בחזקה כמו שהוכיחו חז"ל מאמרו (שמואל ב' כ"ג כ"א) ויגזול את החנית מיד המצרי ולאו זה במנין הוא בא אע"פ שלא הוצרך אלא לענין עושק שכיר שלענין גזל היה נלמד בבנין אב מרבית ואונאה כמו שהזכירו בפ' איזהו נשך עם כל זה הוא בא במנין ואינו בכלל לאוי העושק אעפ"י שאמרו כן בפרק המקבל לפי שכל עושק הוא גזל ואין כל גזל עושק. וכבר אמרו שהמשיג גבול בחוצה לארץ הוא עובר בלא תגזול ולענין השבה מנאן הכתוב שתים והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ויש בענין נטילת ממון חבירו שלא ברשות אזהרה לפועל שלא יאכל יותר ממה שהרשתו תורה והרמב"ן ז"ל מנאן שתי מצות הא' וחרמש לא תניף, והב' ואל כליך לא תתן לפי שכל אחד מאלו הלאוין יש בו ענין אחד מה שאין באחר. שהאחד הוא מזהיר שלא יקצור במגל, והב' במה שאוכל שלא יקח יותר מאכילתו:

ולא תאכל נבלה היא המתה מאליה או שנפסלה בשחיטה ועל זה אמר הכתוב לא תאכלו כל נבלה. ויש אזהרה אחרת לא זכרה המשורר ז"ל והיא שלא לאכול בשר שור שנגמר דינו להריגה ואפי' שחטו. ואמרו במכילתא ולא יאכל את בשרו שור שיצא ליסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו אסור באכילה וכן הזכירו בקמא ובקדושין:

וזבחי השעירים תקרובת ע"ז אסור הוא מה"ת כמו שהוא מבואר בפ' מרובה ובפר' השוחט ואיסורו הוא ממה שכתוב (שמות ל"ד ט"ו, תהלים ק"ו כ"ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ודרשו ז"ל מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסור בהנאה והנהנה ממנו עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשום ולא ידבק בידך מאומה ובכלל איסור זה הוא יין שנתנסך לפני עבודה זרה שהוא אסור מן התורה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול כשמנה המצות כתב במצות עבודה זרה שלא ליהנות מעבודה זרה ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וזה אמת הוא שהרי אמרו בגמ' זבח וקטר ונסך לה וכו' והקשו ולחשוב נמי זורק ואמר זורק היינו מנסך שנאמר (תהלים י"ו ד') בל אסיך נסכיהם מדם. וגם אני מצאתי ראיה שיין נסך אסור מן התורה ואפי' מגע גוי ממה שאמרו בפרק אחרון מעבודה זרה (ע"ג ב') דכחו של גוי מדרבנן והנלמד מזה הוא דמגעו הוא מן התורה. אבל יש בדברי הרז"ל תימה שהוא עושה לאו מיוחד בהלכות מאכלות אסורות לשותה יין נסך ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו שפירש בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח שנאמר (דברים ל"ב ל"ח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ואמרו ז"ל מה זבח אסור אף יינן אסור וכבר סתם הרמב"ם ז"ל דבריו בזה ונראה שלא היתה כוונת הרז"ל שיהיה זה לאו מיוחד מכלל תרי"ג מצות שהרי כשמנה המצות כללו עם שאר אסורי עבודה זרה בלא ידבק בידך ובלא תביא תועבה אבל באותן הלכות המיוחדות למאכלות אסורות רצה ללמדנו שהוא אסור באלו והוא אותו הלאו הכולל כל שאר אסורי ע"ז שהרי לא הזכיר בו פסוק אחר. עוד כתב הרמב"ם ז"ל שהשותה יין נסך לוקה ואמר שכן נודע בכל התלמוד וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שלא ראה זה באחד משני התלמודים. אבל חושב הרז"ל שיהיה לוקה עליו ממה שכתוב פן תכרות ברית ליושב הארץ ואכלת מזבחו ותהיה אזהרת פן נמשכת אל ואכלת מזבחו אבל הוא חסר ממנינו של הרז"ל במה שמנה יין נסך לאו מיוחד ולענין המלקות נראה דבר פשוט שהוא לוקה מולא ידבק בידך מאומה מן החרם: