זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה קלב

והדובר סרה. בשם עבודה זרה. ובעל אוב לזרא. וידעוני שקרים:

ענין דובר סרה הוא האומר שקר וזה לא נזכר אלא במתנבא בשם השם אבל המתנבא בשם עבודה זרה חייב סקילה אפילו כיון את ההלכה והמשורר לצחות השיר לא דקדק בזה והאזהרה הנזכרת בזה היא לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל ושם אלקים אחרים לא תזכירו וכתב הרז"ל שאעפ"י שזו אזהרה היא לנשבע בשם עבודה זרה וכמו שכתבתי למעלה אינו נמנע להיות לאו אחד מזהיר דברים רבים ואינו לאו שבכללות כשהתבאר העונש בכל ענין וענין וזה דומה ללא תאכלו על הדם שמנאו הרמב"ן ז"ל בשני לאוין וללאו אלקים לא תקלל שמנאו הרמב"ם ז"ל בשני לאוין גם כן וכלם מפני שנוי העונשין. וטעם אחר יש לומר בחלוק אזהרה זו בשני לאוין לפי שהנשבע בשם ע"ז הוא נכלל בלאו אחר והוא לא תלכו אחרי אלקים אחרים שהוא כולל שלא ליירא מע"ז ושלא לכבדה בגפוף ונשוק ושלא להשבע בה כמש"כ בשרשים ונשאר לאו זה מיוחד למתנבא בשם ע"ז שהוא במיתה:

ובעל אוב לזרא כלומר להרחיקה ולמיאוס שראוי להרחיקו מלשון והיה לכם לזרא:

וידעוני שקרים נון של ידעוני הוא בצרי שהוא סמוך אל שקרים והם שתי אזהרות נכללות בלאו אחד אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וכתב הרמב"ם ז"ל אל תחשוב שזה לאו שבכללות כי כבר חלק אותו בזכרו העונש והוא אמרו איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו ולשון ספרא ענש שמענו אזהרה מנין ת"ל אל תפנו אל האובות ואל הידעונים והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שהוא לאו שבכללות והביא ראיה ממה שאמרו בסנהדרין ובכריתות מאי שנא הכא דתני ידעוני ומאי שנא התם דלא תני ידעוני אמר ר' יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו וריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה, וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר' יוחנן אמר רב פפא חלוקין הם במיתה, ור' יוחנן חלוקה דלאו שמה חלוקה, חלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה וכתב הרז"ל שהלכה כר' יוחנן ומכל מקום לפי דרכו במנין המצות הוא מונה אותן שתים כמו שנודע דעתו מהשרשים: