זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה יג

ושקר לא תענה. ויתום לא תענה. וארצך לא תזנה. בארצות הזרים:

אזהרת עדות שקר היא מכלל עשרת הדברות והיא אזהרה לעדים זוממין וכן אמר במכילתא ובגמ' מכות. ויש אזהרה אחרת אל העד והי' (במדבר ל"ה ל') עד אחד לא יענה בנפש למות ודרשו חז"ל שלא יהיה העד דיין. וכן אמרו בסנהדרין ועד לא יענה בין לזכות בין לחובה ונתנו הטעם משום דמתחזי כנוגע בעדות:

ויתום לא תענה הנה הרמב"ם ז"ל כלל יתום ואלמנה בלאו אחד כי הוא אצלו מן הלאוין שבכללות שאין נמנין הפרטים כל אחד בעצמו מפני שכללן הכתוב בלאו אחד ואמר כל אלמנה ויתום לא תענון. אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאפי' יהיה כדבריו שאינו נמנה אלא הכלל לא הפרטים אבל בכאן הרי חלקן הכתוב ואמר אם ענה תענה אותו וכיון שחלקן הכתוב יש לו למנות כל אחד מהחלקים לאו מיוחד ואמר הרז"ל שכן הוא נדרש לחז"ל בכל מקום כיוצא בזה וכן נראה ממה שכתבתי בשרשים, אלא שאיני רואה דבריו במקום הזה שהרי אמרו בסנהדרין ובכריתות אוב וידעוני שהן חלוקין במיתה ואין חלוקין בלאו דחלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה והנלמד מזה הוא שאם אינן חלוקים בלאו אפי' הן נחלקין בעונש אינה חלוקה. והרז"ל עצמו כתב זה להשיב על הרמב"ם ז"ל שחלק אוב וידעוני לשתי אזהרות מפני חלוקה דמיתה:

וארצך לא תזנה הכתוב אמר (ויקרא י"ט כ"ט) אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. והגאון ז"ל מנאו לזה הלאו והרמב"ם ז"ל תפס עליו ואמר שאינו אלא נתינת טעם לאל תחלל וגו' כדי שלא תזנה הארץ לפי שאין בזה תוספת איסור. והרמב"ן ז"ל סייע לגאון ז"ל ואמר שהלאו הראשון הוא לאו שלא לחלל בתו. והלאו השני הוא למזנה שגם הוא עובר בלאו וכן המזנה עצמה אסורה בלאו הזה. והלאו הזה הוא כולל הזונים שניהם ואל תחלל הוא לאו לבדו. והביא ז"ל ראיה ממה שאמר בספרא והביאוה בגמ' יבמות ובסנהדרין אל תחלל את בתך וכו' זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן היא המוסרת עצמה שלא לשם אישות ופז"ל שהיא ירש הראינה נלמדת מהאב כלל אלא מולא תזנה הארץ על כן הוא מסכים הרז"ל לדעת הגאון שמנה לאו זה וכן הוא דעת המשורר ז"ל: