זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה יא

ומצות לא תנאף. שמור פן יחרה אף. ולגנוב לא תשאף. ולא תחמוד חברים:

כל העריות בפרטן הביא המשורר ז"ל למטה ומה שכתב כאן מצות לא תנאף נראה לי שהיא כלל לכל העריות שהמשורר זכרונו לברכה בחרוזיו הוא תופס סדרו על סדר י' הדברים התחיל מונה מלא יהיה לך ונגרר עמו עשיית הצלמים וההנאה בעבודה זרה והקמת מצבה ונטיעת אשרים. ואחר כך כתב לא תשא הבא אחר לא יהיה לך ואח"כ כתב לא תנאף ולא תגנוב ולא תרצח ולא תענה ולא תחמוד ונתערבו עמהם מצות ולאוין אחרים לתקון החרוז. אבל מפרש האזהרות ז"ל הכניס בכאן לאו דלא תקרבו לגלות ערוה ופי' הרמב"ם ז"ל שלא יקרב לאחת מכל אלו העריות אפי' בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והביא ראיה מספרא לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר שאין אזהרת לא תקרבו אלא בגלוי ערוה ממש והביא ראיה ממה שאמרו בפ"ק דשבת (י"ג) אמר ר' פדת לא אסרה תורה אלא הקרבה של גילוי עריות. והביא עוד ראיה אחרת שהרי אסור נדה עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור הוצרכו להיקש אשת איש ממה שכתוב ביחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה וכו' ובודאי שהאיסור באשת רעהו אינו מפני זה הכתוב שאמר לא תקרבו לגלות ערוה שהרי בנדה גם כן כתיב קריבה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ובאשת איש אין כתיב קריבה ואלו היה במשמע קריבה זו כל קריבה של הנאה לא היינו צריכין להיקש של אשת איש אבל האסור באשת איש הוא ממאמר שלמה ע"ה הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. ולמדנו ממנה לאשתו נדה בהקש. והנה זה מבואר שלא בא תקרבו לגלות ערוה לאסור חבוק ונשוק וקריבה אחרת זולת גלוי עריות. עוד הביא ראיה ממה שאמרו בירושלמי דסנהדרין ואל אשה בנדת טומאתה (בנדתה) לא תקרב [לגלות ערותה] אמר ר' יוסי בר בון היא בל תקרב היא בל תגלה עוד הביא ראיה ממ"ש בגמ' יבמות פרק הבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. וכיון שאמר פטור נראה שאין בו מלקות מהלאו הזה של קריבה. ואני לעניות דעתי מצאתי ראיה מפורשת לזה לא זכרה הרז"ל והוא אמרם בגמ' סוטה בפ' ארוסה (כ"ו ב) דרך אברים פריצותא היא ופריצותא מי אסר רחמנא. וכן אמר בפ' הערל (ע"ו) בנשים המסוללות זו בזו פריצותא היא והרי זה מפורש שאין בקריבה לעריות לאו מן התורה והברייתא שסמך עליה הרמב"ם ז"ל אסמכתא בעלמא היא ואין בו איסור אלא מדרבנן או שיהיה בכלל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה. אבל שיהיה זה בא במנין הלאוין אינו כדברי הרז"ל. ומה שאמר שמור פן יחרה אף הוא להזהרה יתירה שעל ידי זנות חרון אף גדול בא לעולם. וכמאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוציא זנות אנדרולמוסיא בא לעולם פי' חיל מלכות למלחמה כמו שבא בילמדנו בפרשת קרח ושמא כיון למה שדרשו ז"ל לא תנאף לא תהנה לאף ופי' הוא שלא יתן מקום לאף שיהנה ממנו. ויש מפרש שלא יריח בשמים שעל אשת איש ורז"ל סמכו לזה שלא יהא סרסורא דחטאה לזנות שכן אמרו בפרק כל הנשבעין (מ"ז ב) שמעון בר' טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר המנאף מנין תלמוד לומר לא תנאף לא תנאיף. וצריך לעיין איסור ייחוד עריות שהוא מן התורה כמו שאמר בפרק ב' מע"ז ובאחרון מקדושין (פ' ב') אם היא מצוה מיוחדת בלאו הבא מכלל עשה ממה שדרשו בן מתיחד עם אמו ואינו מתייחד עם כל העריות שבתורה מכתוב כי יסיתך אחיך בן אמך, או חלק מחלקי מצות איסורי עריות:

ולגנוב לא תשאף אעפ"י שלא תגנוב המוזכר בעשרת הדברות הוא בגונב אדם דבר הלמד מענינו. והמשורר ז"ל הניח גונב אדם למטה עם חייבי מיתות וכתב כאן גונב ממון, ואזהרה בזה היא לא תגנובו וכו' ואמרו במכילתא אזהרה לגונב ממון. וכן בספרא אמרו לפי שנאמר בגניבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנובו וכו'. ואמרו לא תשאף הוא לשון תאוה ודומהו (איוב ז' ב') כעבד ישאף צל לפי שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן:

ולא תחמוד חברים התורה הזכירה התאוה והחמדה והם שני לאוין וכן אמרו במכילתא לא תחמוד ולהלן הוא אומר לא תתאוה לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו עוד אמר שם מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד סופו לגזול תלמוד לומר (מיכה ב' ב') וחמדו שדות וגזלו וענין התאוה הוא שיתאוה בלבו וענין החמדה הוא שישתדל בכל מיני ההשתדלות להוצאת המחשבה אל המעשה. וכן אמר במכילתא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ואם לא יועיל ההשתדלות יקח בחזקה והוא הגזלה והלשון הוא קצר כי היה לו לומר ולא תחמוד אשר לחברים: