זיו המשנה חלק א נט

וכן כתב רבינו דאם לאו לא יתחילו, ע"ז אמר שהוא רק אותן שצריכין לעמוד בשורה הפנימית לנחמו והם מקורביו הם לא יתחילו, אבל אותם שרצונם לעמוד רק בשורה החיצונה, הרי אף כשיעמדו בשורה יהיו חייבים, מכ"ש טרם שהגיעו לשורה שהם חייבים להתחיל, ואף אם לא יגמרו מה בכך יגמרו כשיגיעו לשורה, ובודאי מלתא דמסתבר הוא, וגם רבינו היה מודה לו בזה, אלא כיון דרבינו כתב דגם פסוק אחד אם יכולין לגמור יתחילו ואם לאו לא יתחילו, נראה ודאי דגם הרחוקים ההולכים לעמוד בשורה החיצונה לא יתחילו כי פסוק אחד הרי הוא שמע ישראל והרי כתב רבינו לעיל פ"ב ה"ג דאין לקרות פסוק ראשון כשהוא מהלך אלא עומד במקומו וקוראו, אבל לענין כל הק"ש אם רק יוכל להתחיל ולגמור פסוק ראשון יתחיל ואם יעמוד בשורה החיצונה יגמור שם כל הק"ש, וכדברי הראב"ד, ואם ירצה לעמוד בפנימית יפסיק שם ולא יקרא עוד וד"ל

הלכה ז כל מי שהוא פטור מלקרות ק"ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא והוא שתהא דעתו פנוי' עליו. אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו. ובהשגות ומה בכך ויקרא ויהא כקורא בתורה כו' ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא כו' עכ"ל. ועיין כ"מ שכתב דטעם רבינו הוא משום יוהרא, ולע"ד זה אינו דכיון דאם דעתו פנוי' עליו כתב רבינו דרשאי לקרות. א"כ איזה יוהרא יש עוד בזה והלא כל מי שיראוהו קורא יחשב בודאי כי דעתו פנוי' עליו

אמנם נראה דדעת רבינו הוא זה דס"ל דק"ש דומה לתפלה בזה. דהלא גם בק"ש אמרי דבעי כוונה בפסוק ראשון. וכדפסק רבינו לעיל בריש פ"ב. הקורא את שמע ולא כוון בפסוק ראשון לא יצא י"ח, וכן בתפלה אמרו כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה כמ"ש רבינו לקמן בה' תפלה פ"ד ה' ט"ו. וא"כ כמו בתפלה כתב רבינו שם, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, והוא הלכה פסוקה בש"ס וכמ"ש שם הכ"מ, כן הוא ג"כ בק"ש כיון דשניהם שוים לענין כוונה, ולא דמי זה כלל להא דאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, דהתם הלא קורא בכוונה אלא שהוא לאחר זמנו, אבל כשהוא מבוהל ואי אפשר לו לכוון כלל וגם מלכות שמים לא יוכל לקבל עליו הרי הוא כמבזה הק"ש וקבלת מ"ש ביחד ונאמר עליו כי דבר ה' בזה, והרי זה דומה לשיכור שאסרו לו להתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והטעם הוא משום שאין לו כוונה, וכמ"ש רבינו לקמן שם הלכה י"ז ע"ש, ואדרבא מצינו שהחמירו בק"ש בזה יותר מבתפלה, דאלו לענין תפלה אמרו בסוף פ' תפה"ש א"ר יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי א"ל ר' ירמיה לר"ז ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה ולבסוף כוון דעתיה כו', ומזה פסק ג"כ רבינו לקמן שם דאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, ואלו בק"ש אמרו בפ' אין עומדין דף ל"ג ב' אמר ר"ז כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי, א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא כוון דעתי' ולבסוף כוון דעתי' א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוון דעתי' מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתי', ולזה כתב רבינו שפיר דאם דעתו מבוהל עד שבודאי לא יוכל לכוון כלל אינו רשאי לקרות כמו בתפלה וכמ"ש ודו"ק: תם ונשלם באור הלכות ק"ש בסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען הלכות תפלה

פרק א הלכה א מ"ע להתפלל בכל יום כו'. עיין כ"מ מה שהביא דברי הרמב"ן שהרבה להשיג ולהקשות ע"ז, ולעד"ן דודאי מדאורייתא הוא יוצא י"ח התפלה גם בברכת המזון שיש בו ג"כ שבח והודיה ובקשת צרכיו ככל ג' חלקי התפלה שכתב רבינו, ובזה מסולקים כל קושיותיו והשגותיו ע"ש ודו"ק

הלכה ה וכן תיקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות כו', עיין כ"מ מ"ש בטעם רבינו שתפס דברי ריב"ל יותר מדברי ריב"ח אע"ג דתניא כוותי' דריב"ח כמו דתניא כוותי' דריב"ל, וכתב מדאמרו שם לימא תיהוי תיובתא דריב"ח, ואע"ג דשני, מ"מ משמע דאתיא הברייתא כריב"ל טפי ממאי דאתיא כריב"ח אידך ברייתא, והוא בלא טעם כלל ע"ש

ולעד"ן דא"ש בשלשה פנים, חדא דהלא אסיק שם הש"ס דגם ריב"ח ס"ל כברייתא דריב"ל, ואמר לעולם אימא לך תפלות אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות כו', והשתא אם רבינו תפס לשון הברייתא דריב"ל הרי תפס בזה גם דברי ריב"ח דגם הוא מודה לזה

שנית דבאמת יש להבין דלמה מברייתא דריב"ל פריך הש"ס נימא תיהוי תיובתא דריב"ח, ומברייתא דריב"ח לא פריך כ"כ נימא תיהוי תיובתא דריב"ל, אבל בודאי הטעם הוא זה דבאמת מברייתא דתניא כוותי' דריב"ח דאמרה אברהם תיקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבוקר כו' יצחק תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה כו', יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום כו', מכל זה אינו מפורש כלל שתיקנו האבות התפלות הללו גם לזרעיהם אחריהם, אלא רק לעצמן הוא שתיקנו להתפלל בכל יום, ולכן אין ראיה כלל מזה להתפלות שלנו, ושפיר י"ל דגם הברייתא השניה הכי ס"ל דהאבות תיקנו ג' תפלות אלו לעצמן ורבנן תיקנו אותן אח"כ לכל ישראל כנגד תמידין, ולכן שפיר תפס רבינו דברי הברייתא השניה לדידן

שלישית דהרי קי"ל כרבא דאמר תפלת ערבית רשות וכסתם משנה דאמרה תפלת הערב אין לה קבע, וכדפסק רבינו בסמוך בהלכה ו', וזהו ממש כדברי הברייתא דתניא כוותיה דריב"ל דאמרה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מהערב קרבים והולכים כל הלילה, ור"ל דהא דאין לה קבע כולל שתי כוונות, חדא שאין לה זמן קבוע אלא זמנה כל הלילה, ושנית שהיא רשות, ולזה אמר טעם אחד על שתיהן, דהא שזמנה כל הלילה משום שתיקנוה כנגד אברים ופדרים דזמנן כל הלילה, ומה שהיא רשות, משום דגם אברים ופדרים אין להן קביעות בתדירות דרק אם לא נתעכלו מבערב הוא דקרבים כל הלילה, אבל אם נתעכלו מבערב הרי אינם קרבים בלילה כלל, ולכן לא קבעו חובה גם לתפלת ערבית, וזה אינו אלא לטעם זה דתפלות כנגד תמידין תיקנום כריב"ל, אבל לריב"ח דתפלות אבות תיקנום למה יגרע תפלת יעקב אבינו שתהא רשות יותר מתפלת אברהם ויצחק שהם חובה, אלא ע"כ לריב"ח גם תפלת ערבית חובה כאביי, וכיון שרבינו פסק כרבא דתפלת ערבית רשות, הרי שפיר הוכרח לפסוק כריב"ל דתפלות כנגד הקרבנות תיקנום וכדברי הברייתא דתניא כוותיה, וא"ש לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה י אין הצבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הצבור מביאין קרבן נדבה. ובהשגות מצינו קרבן נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותר שהוא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצוה

לע"ד אין בזה כדי תפיסה דקיץ המזבח לא באה אלא לכבוד המזבח שלא יהא שולחן המקום ריקם, וגם זה הוא מצוה לע"ד, אבל עכ"ז לא באה לדורן בשביל הצבור כקרבן יחיד, ולכן בתפלה הרי לא שייך טעם זה, והיחיד יוכל שפיר להתפלל תפלת נדבה לדורן כמו שמביא קרבן לדורן אבל לא צבור וד"ל

פרק ב הלכה ב בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם י"ט ברכות כו'. בד"א כשמצא