זיו המשנה חלק א נא

הע"ה מתודה הרבה בינו לבין קונו כדאמר וחטאתי נגדי תמיד אלא שבקש רחמים שלא יפרסמו הכתוב לרבים

לכן מפרש רבינו פלוגתייהו ג"כ רק בזה אם מצווין החוטאים לפרסם חטאם ברבים, דריב"ב אמר דצריך לפרט החטא ברבים דוקא, והביא ראיה מדכתבה התורה דברי הוידוי של משה שאמר בהתודותו בעד ישראל ויעשו להם אלהי זהב ופרסמה דברי הוידוי לדורות הבאים ג"כ, מכלל שכן צריך לעשות כל חוטא ג"כ לפרסם דברי הוידוי שמתודה בינו לבין קונו ברבים דוקא, ורע"ק אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, דשמעינן מזה שדוד ביקש על עצמו שלא יפרסמו הכתוב, מכלל דהוא בעצמו בודאי לא פרסם דברי הוידוי שלו ברבים, ואין לו אלא לפרוט חטאיו בינו לבין קונו לבד ולא לפרסמן ברבים, ואמר אלא מהו זה שאמר משה בתורה דייקא ויעשו להם אלהי זהב, שכתב דברי הוידוי בתורה ופרסם גם לדורות הבאים, לא לגנאי פרסם הדברים, אלא אדרבא לשבח, דרק כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די הוא שגרם להם שיעשו אלהי זהב, אבל לגנאי בודאי שלא היה כותבו בתורה, אבל מה שאמרו משה זה בע"פ באמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, בודאי גם רע"ק מודה שאמרו זה לוידוי בינו לבין קונו שמצוה לפרט החטא בינו לבין קונו, אלא שכוון בוידוי זה שתי כוונות, אחד לפרט את החטא בינו לבין קונו, ב' לאמתלא ולמליצה בעדם דזהב הרב הוא שגרם זה להם, ומה שכתבו אח"כ בתורה הוא משום הכוונה האחת לבד למליצה בעדם ולשבחם לפני דורות הבאים ולא לגנותם, אבל לפרט החטא בינו לבין קונו לכ"ע שמעינן מהאי קרא, ולכן פסק רבינו הכי וד"ל

פרק ג הלכה ב אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת כו'

ובהשגות א"א לא כמו שהוא סבור שכשאמרו רשעים נחתמים לאלתר למיתה שמיד מתים ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרה עלי' כו' עכ"ל

והנה הבין הראב"ד בדעת רבינו דאיירי בזה בדין של ר"ה, אבל באמת נלע"ד דלא כן הוא, אלא איירי רק בדין שביום המיתה, וכדאמרו עלה למטה כמו שהעלוהו לגרדום לידון, וכדאסיק רבינו מפורש בלשונו ואמר וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין כו' ביו"ט של ר"ה כו', הרי מפורש דמקודם איירי רק בדין שבשעת מיתה, ואח"כ הוא שמדמי אליו דין של ר"ה, אמנם אינו מדמהו אלא לענין השיקול, אבל לענין אופן הדין משמע מלשונו ג"כ שאינן דומין, מדנקט בדין זה של ר"ה בבא בפ"ע עם שינוי לשון, דאמר בלשונו בדין של ר"ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, ולא אמר בו מיד הוא מת כמקודם, אלא ודאי הגז"ד של ר"ה הוא באופן אחר, שוב ראיתי שכן כתב ג"כ הלח"מ ע"ש

אמנם מ"ש הראב"ד שהדין של ר"ה הוא רק שלא ימלאו שני הדור, ולפ"ז יכול להיות שהרשעים שנחתמו לאלתר למיתה יאריכו ימיהם יותר מהצדיקים שנחתמו לאלתר לחיים, כגון שנגזר על הצדיק לחיות שני הדור שבעים שנה ועל הרשע נגזר שני הדור תשעים שנה, ועתה בדין ר"ה נתמעט מהרשע עשרה שנים ויחי' שמונים שנה, והצדיק נגזר עליו בדין ר"ה שימלאו כל שנותיו ויחי' שבעים שנה, והלא גם לפ"ז נגזר על הרשע שיחיה עשרה שנים יותר מהצדיק ועל הצדיק שיחי' פחות מהרשע

לכן היה נראה לע"ד דודאי הדין של ר"ה הוא רק לשנה הזאת נחתם לאלתר לחיות כל השנה, והרשע נחתם למות בשנה הזאת, אמנם לבר מהדין של ר"ה שהוא משפט כללי על כל השנה, יש עוד משפט פרטי בכל יום ויום, וכדאמרו (ע"ז דף ד' ב') דשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ודן את כל העולם כולו, והוא משפט יומי לעיין במעשיו ביום ההוא אם שינה את מעשיו מכאשר היו בר"ה אזי משנים אז גם את דינו שנגזר עליו בר"ה הן לטוב הן למוטב, ולכן שפיר מצינו דצדיק מת בתוך השנה קודם זמנו אף דבודאי נכתב ונחתם בר"ה לחיות כל השנה, כי במשפט היומי הוא שנגזר עליו למות כי שינה את מעשיו, ורשע חי כל השנה אף שבר"ה ודאי נחתם למות בתוך השנה כי במשפט היומי הוא ששינו את דינו ממות לחיים כי שינה את מעשיו אז או עשה מצוה אחת גדולה השקולה נגד הרבה מעונותיו, ולבר מזה ג"כ לא ידעינן כלל מי הוא צדיק ומי הוא רשע, כי הלא לא לפי רוב מעשיו בכמותן הוא נדון אלא רק לפי רוב מעשיו באיכותן, והשיקול הזה הוא רק ביד אל דעות כמ"ש רבינו, והלא אמרו דאחאב שקול היה אף שהיה אב לעובדי ע"ז, ועכ"פ הדין של ר"ה ודאי הוא משפט שנתי על כל שנה זו ולא יותר, דהרי המשנה כלל הא דאדם נידון בר"ה וגז"ד שלו נחתם ביוה"כ בהדי אינך שכל אחד ואחד נידון בזמנו בפסח על התבואה כו' ומה אינך המשפט הוא על שנה זו כן משפט האדם ודאי הוא על שנה זו, אבל בתנאי שלא ישנה את מעשיו אבל אם ישנה את מעשיו ישתנה גם דינו במשפט היומי, וע"ז נאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, ורבנן לא פליגי על ר' יוסי בזה אלא במשפט השנתי ולא במשפט היומי, וגם הדין הוא רק לפי שיקול אל דעות ולא לפי עיני בשר וכמ"ש רבינו, ועיין בתוס' ובר"ן שגם הם שקלו וטרו בזה, ומ"ש הוא נכון לע"ד ודו"ק

הלכה יד כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו כו', עיין כ"מ שכתב אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה כו' ע"ש, והוא תימה נפלאה דהרי מפורש כבר חשב אותו רבינו בהדי הני כ"ד אנשים, בהלכה י"א שכתב העושה עבירות ביד רמה כיהויקים כו' אין לו חלק לעוה"ב וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה כו' עכ"ל, ומבזה ת"ח הרי חשב רבינו לבר מאותן כ"ד אנשים, ומקור דברי רבינו במגלה פנים נלע"ד שהוא מדברי הברייתא סנהדרין דף צ"ט דבר אחר כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה, ומפרש לה רבינו שעושה עבירות ביד רמה כיהויקים בעזות פנים לעין כל, ואין מבזה לדבר ה' כזה ולכן נקרא מגלה פנים בתורה שמגלה פנים של העזה וחוצפה בתורה לענין כל ביד רמה, ולא כהלח"מ שכתב שם שכוון לדברי הש"ס שאמרו כגון מנשה שהיה דורש בהגדות של דופי, דא"כ לא היה אומר רבינו כיהויקים, וגם לא היה אומר העושה עבירות ביד רמה, וד"ל

פרק ה' הלכה ב אל יעבור במחשבתך כו' הלא כל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל כו'

עיין בהגהות מיימוני שכתב ע"ז תימא דבפירוש אמרו בפ' כל היד שמלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל את הטיפה כו' גבור או חלש טפש או חכם כו', הרי בפירוש משמע שגם זה בידי שמים הוא עכ"ל

ונראה לע"ד דלא קשה מידי דכוונת רבינו הוא למה שאמרו חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם, וכן אמרו יגעת ומצאתי תאמין יגעת ולא מצאת אל תאמין, כן אמרו כל שיראת חטאו קודם לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכן אמרו ליגמר אינש והדר ליסבר, וכן אמרו במ"ח דברים התורה נקנית, וכך היא דרכה של תורה כו', וכן אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וכן שני ת"ח המחדדין זא"ז בהלכה הקב"ה מצליח להן (שבת דף ס"ג) וכן אמרו דוד דגלי מסכת נאמר בו וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, וכן כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו' ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וכן אמר הכתוב כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, ואמרו מתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ובסוף נקראת על שמו, וכדומה הרבה, הרי מפורש מכל זה כי רק ביד האדם הוא להיות חכם בחכמת התורה, וכן להיפך להיות סכל בחכמת התורה כשיעשה הכל להיפך מכל הנ"ל,