זיו המשנה חלק א נ

על ל"ת דבעינן שתים דסגי בתשובה ויוה"כ אף בזה"ז בלא שעיר, א"כ בזמן דאיכא שעיר סגי ג"כ באלו שתים ביוה"כ ושעיר אף בלא תשובה, דאל"כ אלא דנבעי גם התשובה עם יוה"כ ועם השעיר, מאי איכא בין קלות לחמורות, דהרי תשובה ויוה"כ ושעיר מכפרין גם על החמורות, ומ"מ בזה"ז דליכא שעיר קי"ל כרבנן דיוה"כ בלא שעיר לא מהני מידי בלא תשובה, דרק השעיר הוא דהיה שקול כנגד התשובה על שהכה"ג התודה עליו כל עונות בית ישראל והיה מכפר גם על שאינן שבין בתוך כל כלל ישראל השבין, ואין יו"כ מכפר אלא או עם שעיר או עם התשובה על הקלות, ועל החמורות בעינן תלתא או יו"כ ושעיר ותשובה או יו"כ ותשובה ויסורין, דזה בודאי אין סברא לומר דבזמן הבית לא היה חילוק בין קלות לחמורות, דהרי המשנה דפ' יוה"כ דף פ"ה ב' איירי מפורש בזמן הבית דאמרה חטאת ואשם ודאי מכפרין כו', והרי היא מחלקה מפורש בין קלות לחמורות, וכיון דהש"ס שם אינו עושה פלוגתא בין המשנה לר' ישמעאל בהארבעה חלוקי כפרה שלו, שמעינן דסוגיא זו פליגי על סוגיא דשבועות הנ"ל דמוקי להמשנה כרבי, אלא אף לרבנן לא בעינן תשובה ביוה"כ אלא בזה"ז דליכא שעיר, אבל בזמן הבית השעיר היה מכפר ביוה"כ על הקלות אף בלא תשובה, ורק לענין החמורות היה צריך תשובה בהדי יוה"כ ושעיר במקום יסורים, וע"ז הוא דאמרה המשנה שם מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה, דהיינו על החמורות, ולא כוונה לומר דיו"כ עם תשובה לא מכפרין עד שימות דהרי אמרה אח"כ ועל החמורות הוא תולה עד שיבא יוה"כ ויכפר, הרי דיוה"כ לבד מכפר עם התשובה, אלא הכוונה הוא או מיתה או יוה"כ מכפרין עם התשובה, ותדע דגם בחלוקי כפרה דר' ישמעאל לא מצריך אלא יסורין על החמורות ולא מיתה, אלא ודאי דאו או קאמרי, וכן הוא מפורש בגמרא שם דמוקי לה גם כרבי, ואמר אפילו תימא רבי תשובה בעיא יוה"כ יוה"כ לא בעיא תשובה, לא אמר תשובה בעיא יוה"כ ומיתה אלא רק יוה"כ לבד, ולזה מפרשת דברי' בעצמה אח"כ ואמרה דעל החמורות תשובה תולה עד שיבא יוה"כ ויכפר, דהיינו עם השעיר, אבל על הקלות אמרה דתשובה לבדה מכפרת אף בלא יו"כ, אלא דמוקי לה שם ר"י על עשה ועל ל"ת הניתק לעשה אבל ל"ת גמורה לא, והיינו רק לענין זה שיועיל תשובה לבדה בלא יו"כ אמר דל"ת גמורה לא, אבל יו"כ עם השעיר בודאי מכפרין גם על ל"ת גמורה בלא תשובה, דיו"כ ושעיר לא גרע מתשובה ויו"כ בלא שעיר, דאל"כ מאי איכא בין קלות לחמורות בזמן הבית וכמ"ש, ואף דלפ"ז המשנה לא כללה בשם קלות אלא ל"ת הניתק לעשה לבד ולא ל"ת גמורה, הרי בהארבעה חלוקי כפרה קרי גם לל"ת גמורה בשם קלות דאמר דתשובה ויוה"כ לבד מכפרין, ודינה חלוק מחמורות דרק יסורין ממרקין, אלא ע"כ לא ממעטה המשנה ל"ת גמורה אלא רק לענין זה שאמרה דתשובה לבד מכפר על עשה ועל ל"ת אף בלא יו"כ, אבל לענין כפרת יו"כ ודאי גם הל"ת גמורה כלולה בשם קלות כדברי הארבעה חלוקי כפרה דר' ישמעאל

אמנם הירושלמי שמחלק בין עשה לל"ת ואמר דעל ל"ת בעינן תלתא תשובה ויו"כ ושעיר, אזיל לשיטתו שם אח"כ בה' ז', דאמר ר' יוחנן על אלו חלוקי כפרה, זו דברי ראב"ע ור' ישמעאל ורע"ק, אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר אם אין שעיר היום מכפר עכ"ל, משמע דס"ל דהני חלוקי כפרה הן לדידהו גם בזמן הבית, ובין בזמן הבית ובין בזה"ז חלוק חמורות מקלות ומצרכי לחמורות יסורים, אבל חכמים דמתניתין פליגי עלייהו ואמרי דבזמן דאיכא שעיר השעיר מכפר על כולן בשוה בין על הקלות בין על החמורות וא"צ ליסורים, ואם אין שעיר היום מכפר על כולן בשוה גם על החמורות ולעולם אין חילוק לדברי חכמים דהמשנה בין קלות לחמורות, וא"כ לפ"ז לכ"ע אין חילוק בין בזמן הבית דאיכא שעיר בין בזה"ז דליכא שעיר, וא"כ לרבנן דאמרי דיוה"כ אינו מכפר אלא לשבים ה"ה בזמן הבית גם השעיר לא היה מכפר אלא לשבים בין על החמורות בין על הקלות, והא דחילקה המשנה בין קלות לחמורות צ"ל ע"כ לפ"ז שזה אינו אלא לענין תשובה לבדה בלא יוה"כ דעל הקלות אמרה דמועיל תשובה לבדה אבל על החמורות תשובה תולה עד שיבא יוה"כ ויכפר, אבל לענין יוה"כ אין חילוק בין קלות לחמורות דכשם ש וה"כ עם התשובה מכפר על הקלות כן הוא מכפר על החמורות, וכשם שעל החמורות אין יוה"כ מכפר אלא עם התשובה כן על הקלות אינו מכפר אלא עם התשובה, ואף דעל הקלות סגי גם בתשובה לבדה צ"ל דביו"כ סגי גם בתשובה קלה בתשובה מיראה לבד אבל בלא יו"כ בעינן דוקא תשובה גדולה מאהבה, ולכן שפיר אמר הירושלמי דגם השעיר אינו מכפר על ל"ת אלא עם התשובה, אלא דלענין עשה ס"ל להירושלמי דגם לרבנן השעיר מכפר אף בלא תשובה אף לר' יוחנן ואינו משוה לרבנן קלות לחמורות אלא כשעבר על עברה שיש בה לאו אבל אם עבר רק על עשה בשב ואל תעשה כיון שלא עבר בפועל השעיר מכפר עליו אף בלא תשובה, ובזה לבד חלוק זמן הבית לזה"ז לדעת הירושלמי, אבל להש"ס דילן שלא עשה פלוגתא בין המשנה לאלו חלוקי הכפרה ודאי דל"ת לא חלוק מעשה כלל אלא בזה"ז ובשאר ימות השנה, אבל ביוה"כ ובזמן הבית השעיר היה מכפר על כל הקלות בין על עשה בין על ל"ת אף בלא תשובה גם לרבנן, דאלו עם התשובה הרי היה מכפר גם על החמורות וכהנ"ל, ולכן שפיר תפס רבינו לעיקר דברי הסוגיא הזאת דפ' יוה"כ שהיא עיקרית שנאמרה במקומה נגד הסוגיא דשבועות, ופסק שפיר דהשעיר מכפר על הכל על עבירות קלות עשה ול"ת אף בלא תשובה, ועל עבירות חמורות עם התשובה, ובזה"ז דליכא שעיר סגי לעשה בתשובה לבדה גם בכל ימות השנה ועל ל"ת תשובה ויוה"כ, ועל חמורות תשובה ויוה"כ ויסורין, כדברי הני חלוקי כפרה דלא פליגי על מתניתין וגם לדידהו סגי לל"ת בשתים או בתשובה ויוה"כ או בשעיר ויוה"כ וככל הנ"ל

פן ג' בפשוטו ניחא דהירושלמי דמחלק בין עשה לל"ת ע"כ ס"ל כר"י בש"ס דילן יומא שם דמוקי לל"ת דהמשנה רק בל"ת הניתק לעשה אבל ל"ת גמורה לא, דלפ"ז ל"ת גמורה היא מן החמורות וחלוקה מעשה, אבל רבינו הרי פסק דכל היא מן הקלות ודינה כעשה חוץ מלא תשא וכתנא דברייתא שם דאמר הכי וכמ"ש גם הכ"מ הכי ע"ש, וא"כ לדידיה הרי איירי המשנה בכל ל"ת וגם ל"ת גמורה דינה כעשה, וא"כ כי היכי דעשה מתכפר בשעיר אף בלא תשובה להירושלמי כ"כ ל"ת גמורה ג"כ מתכפרת בשעיר גם בלא תשובה גם לרבנן, כיון דהמשנה מפורש שווינהו להדדי וכללינהו יחד העשה והל"ת בשם קלות, ולא חלקינהו בארבעה חלוקי כפרה אלא לענין שאר ימות השנה, אבל ביוה"כ ובזמן דאיכא שעיר דינן שוה כאחד, ואחכ"ז ראיתי שכן כתוב ג"כ בגליון הש"ס בירושלמי שם ע"ש, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

פרק ב הלכה ג וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם וגו' ויעשו להם אלהי זהב. עיין כ"מ שכתב דרבינו פסק כר"י בן בבא דאמר הכי ולא כרע"ק, ודחק עצמו בזה מאי דלא פסק כרע"ק מחברו ע"ש

ולעד"ן דבאמת פסק רבינו רק כרע"ק ולא כריב"ב, דהרי לכאורה אינו מובן כלל דברי רע"ק דאמר אשרי נשוי פשע, דאם קאי זה על האדם החוטא והפושע שינשא פשעיו ויכסה חטאיו מאי אשרי שייך ע"ז והלא כל חוטא ופושע בודאי יעשה כן ברצונו בלא שום הכרח ואיך שייך ע"ז לומר אשרי, ועוד דאיזה ראיה הוא מזה שלא יפרט חטאיו גם בינו לבין קונו, והרי בודאי איירי רק במי שהוא נשוי פשע וכסוי חטאה לעיני רבים, וכדאמר שם עוד להלן בברייתא שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה ודוד משה אמר יכתב סורחני שנאמר יען לא האמנתם בי ודוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, הרי דאמר מפורש דהאי אשרי הוא רק לענין זה שלא יכתב סורחנו בתורה ולא יפרסמו הכתוב לענין כל, ולא לענין התודותו בינו לבין קונו דודאי היה דוד