זיו המשנה חלק א מ

כאבני הר שנדלדלו דגם בשלו אינו יכול לאסור בהשתחואה אלא לאחר שעשה בה מעשה לע"ז, וא"כ לפ"ז ע"כ ר"י אמר רב דאמר ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה, רבותא הוא דמשמיענו דאף עכו"ם יכול לאוסרה אח"כ במעשה שעשה בה הישראל לשם עכו"ם שזקפה לשם עכו"ם, משום גילוי דעתו דניחא ליה, אבל באמת גם הישראל עצמו לא היה יכול לאוסרה אלא א"כ זקפה לשם עכו"ם דזקיפתה הוה מעשה, אבל בלא מעשה גם הוא לא היה יכול לאוסרה דתלוש ומחובר דין אחד להן לענין זה למ"ד המתיר באבני הר שנדלדלו, וכן משמע להדיא מדברי רש"י שם בדף מ"ו בד"ה ולמאן, דרק לפי מאי דדחי ליה דלעולם בני ר' חייא דאסרי דהשתחוה לה אע"ג דלא זקפה אסורה, כתב רש"י כיון דאיהו לא תפיסת ידי אדם בעי וזה לשם עכו"ם העמידה בין הוי מעשה בין לא הוי מעשה הרי קראה עכו"ם כו', הרי מפורש דאלו למ"ד המתיר דבעי תפיסת ידי אדם בעי דוקא מעשה לשם עכו"ם אח"כ ולכן היה ניחא ליה מתחלה לדעת זו מאי דבעי חזקי' אי זקיפתה הוי מעשה או לא, ואף דמבעי ליה בביצה שנולדה מעצמה, הרי לרבנן דבעינן תפיסת ידי אדם לע"ז דוקא גם לבינה לא עדיף מביצה כי לא היה בה תפיסת ידי אדם לע"ז מעולם, וכן בד"ה לבינה אח"כ שם כתב רש"י רק למ"ד האוסר דבדבר תלוש ולאו בע"ח לא בעינן מעשה בגופו ונאסר מיד בהשתחואה כו', הרי מפורש דלמ"ד המתיר גם בתלוש בעינן מעשה בגופו לשם עכו"ם כיון דמתחלה לא היה בה תפיסת ידי אדם לשם עכו"ם, ולדעת זו אשמעינן ר"י אמר רב תרתי חדא דזקיפת לבינה לשם עכו"ם הוה מעשה, ושנית דגילוי דעתי' דניחא ליה מהני גם גבי אחר לאוסרה, וזה הוא שכתב רבינו שפיר בטעמו שזקיפתו מעשה, ור"ל ושפיר היה אוסרה בעצמו כשהיה משתחוה לה דדינה כיש בה תפיסת ידי אדם מתחלה לעכו"ם, ולכן מועיל שוב גילוי דעתו דניחא ליה גם לגבי העכו"ם שיאסרנה בהנאה כמוהו וככל הנ"ל

וכל דברים אלו נמשכין אחר תחלת דבריו בראש הפרק, שהקדים לומר כל שאין בו תפיסת יד אדם (ר"ל מתחלתו) ולא עשהו אדם (ר"ל גם אח"כ) אע"פ שנעבד ה"ז מותר בהנאה, ועשה כלל זה בסתמא בין למחובר בין לתלוש, והדר מפרש לה ואמר, לפיכך כו' להשמיענו כל הדינים המסתעפים מכלל זה, ופירש תחלה דין דמחובר ולהיתרא, דעכו"ם העובדים להרים ולגבעות, ועוד יותר דאף אם היה בהן תפיסת יד אדם אבל לא לשם עכו"ם כגון אילנות הנטועין לפירות, ועוד יותר דאף המעיינות הנובעין לרבים דאע"ג שאינו ידוע מפורש שלא נפתחו בידי עכו"ם לשם עכו"ם אמרינן דכיון דרבים הסתפקו במימיו בודאי לא נפתחו מתחלה ע"י עובדיהן לשם עכו"ם וכמ"ש לעיל, ולכן הרי אלו מותרים בהנאה, והדר משמיענו עוד יותר רבותא דאף שאינו מחובר אלא הן בע"ח ג"כ דינן כמחובר ומותרין בהנאה וגם באכילה, והדר משמיענו דינן לאיסורא ואמר דאם עשה בהן מעשה כ"ד אף אח"כ לשם עכו"ם בין בבע"ח בין במחובר מתסרי שפיר כאשר היה בהן תפיסת יד אדם מתחלה לעכו"ם, והדר משמיענו בה' ב' יותר רבותא דאף מים שעכרן הגל ואבני הר שנדלדלו אף דתלושין הן ולאו מחוברין ולאו בע"ת מ"מ כיון שלא היה בהן תפיסת ידי אדם לעכו"ם לא נאסרו, רק כשעשה בהן מעשה אח"כ לעכו"ם שנטל המים ביד והשתחוה להן אסרן דזה הוה כיש בה תפיסת יד אדם מתחלה לשם עכו"ם, והדר משמיענו בה' ג' עוד יותר רבותא בין להיתירא בין לאיסורא, בישראל שזקף לבינה אף שהיה בה תפיסת יד אדם מתחלה שהרי נעשית בידי אדם אבל כיון שתחלת עשייתה לא הייתה לשם עכו"ם, צריכה היא ג"כ מעשה אח"כ לשם עכו"ם לאוסרה אף בשלו, אבל אם עשה בה מעשה אף אם המעשה היא שלא בגופה אלא זקפה לבד, נחשבת מעשה להחשיבה כהי' בה תפיסת יד אדם וה לשם עכו"ם ואפילו לגבי אחרינא משום גילוי דעתא דניחא ליה ושוב נאסרה גם ע"י אחר בהשתחואה לבד גם למאי דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וככל הנ"ל

אמנם עדיין צריכין אנו למודעי גם בדבר השגת הראב"ד הראשונה, על מה שאמר רבינו דאם נטלן בידו והשתחוה להן אסרן דמשמע גם מים של רבים, ור' יוחנן הלא אמר דמים של רבים אינן נאסרין, וכתבתי לעיל דכיון דרבינו פסק כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם במעשה, ורק באית ליה שותפות אוסרן, א"כ בודאי פליגי על ר' יוחנן במים של רבים דהרי אית ליה בהם שותפות, וע"י מעשה ודאי דנאסרין מדאורייתא וכמ"ש לעיל בה' א', אבל לכאורה רבינו בעצמו סותר לכל דברינו אלה, דבפ"ד מה' איסורי מזבח ה' ז' כתב המשתחוה להר אף ע"פ שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח, וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך, עכ"ל, וכיון דדייק בלשונו למעיין הנובע בארצו דוקא, משמע דבא לאפוקי מעיין הנובע לרבים דאינו נאסר גם לנסכים, וזהו ע"כ כדברי ר' יוחנן דאמר מים של רבים אינן נאסרין, וכן כתב הכ"מ שם, וכן כתב גם בשם הר"י קורקוס ע"ש, אבל נלע"ד דגם זה א"ש ולא ק"מ דדעת רבינו הוא זה, דודאי גם ר"נ ור"ע ורבי יצחק שטרחו עצמן ליישב דבריהם דלא כתנאי בחולין שם, לא פליגי גם על ר"ש בן יהוצדק שהוא ג"כ תנא שאמר זה ר' יוחנן משמו בע"ז דף נ"ט דמים של רבים אינן נאסרין, אלא שהם מפרשים לדברי רשב"י אלו בדלא עבד בהן מעשה ולענין נסכים, ולכן דייק לומר דרק מים של רבים אינן נאסרין ואע"ג דיש לו בהן שותפות, כיון דכל הטעם דאסרינן מחובר לגבוה אמר רבא בדף מ"ו ב' מק"ו מאתנן זונה ומחיר כלב, ושל רבים בודאי גם באתנן לא נאסר דודאי יכולין הרבים למחות בו, ולכן גם לגבוה לא נאסר מחובר דרבים, הא של יחיד דהיינו של עצמו לבד אף דלהדיוט לא נאסר בלא מעשה משום דמחובר הוא, לגבוה נאסר שפיר, אבל בעשה בהן מעשה דאפקי' מתורת מחובר כגון שנטלן בידו והשתחוה להן דשל עצמו הוא אוסר מדאורייתא גם להדיוט, ודאי דגם של רבים אוסר גם להדיוט וכ"ש לגבוה דהוי כשאר דבר שיש לו שותפות דאוסר גם להדיוט, והא דאמר הש"ס שם דאיירי בדטפחינהו בידיו, הוא רק אליבי' דר' יוחנן עצמו דאיהו איירי שם מפורש גם להדיוט, דאסר שם ריש לקיש מים של רבים להדיוט וא"ל ר' יוחנן זיל שרי להו דמים של רבים אינן נאסרין, דמשמע הא של יחיד נאסרין ואפילו של יחיד אחר וע"כ הוא ע"י מעשה דוקא ואזיל לשיטתו דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ולכן לדידיה ודאי מים של רבים אפילו ע"י מעשה אינן נאסרין, אבל לר"נ ור"ע ור"י ודאי לאו הכי הוא, אלא ע"כ יאמרו דרשב"י לענין גבוה לבד איירי ובלא מעשה ובא לאפוקי של עצמו, אבל ע"י מעשה גם רשב"י מודה דגם מים של רבים נאסרין וכמ"ש, ועתה הלא א"ש דברי רבינו בפשיטות, דהכא דאיירי ע"י מעשה אמר שפיר נטלן בידו והשתחוה להן אסרן, ור"ל ואפילו הן של רבים ודלא כר' יוחנן בזה, אבל בה' איסורי מזבח דאיירי בלא מעשה דומיא דהמשתחוה להר דאמר אע"פ שהוא מותר בהנאה, לכן אמר וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו דוקא הרי מימיו פסולין לנסכים, אף ע"פ שמותרין להדיוט, אבל מעיין הנובע לרבים ודאי דבלא מעשה אינו נאסר כלל וכדברי ר"ש בן יהוצדק וכהנ"ל

אמנם מ"ש שם הכ"מ דפסק רבינו במעיין הנובע בארצו לאיסור, ואע"ג דבעיא דרבה היא בדף מ"ז אי למיא דקמי' קא סגיד וקמאי קמאי אזדו או דילמא לדברונה קא סגיד, משום שהוא בעיא דלא נפשטה ולחומרא ע"ש, לע"ד אין לומר הכי דא"כ יקשה קושיית הלח"מ בשם דא"כ למה לא כתב רבינו דאם הביא הורצה כיון דלא אסרן אלא מספק ע"ש, אבל נלע"ד דרק מדין ברור הוא דפסק רבינו הכי משום דבאמת אע"ג דבעיא זו לא נפשטה במקומה, אנן יש לן לפושטה ממקום אחר מסתמא דגמ' דפסיקא להו דלדברונא דמיא קא סגיד, דהרי התם בדף נ"ט דפריך על ר' יוחנן משום רשב"י דאמר מים של רבים אינן נאסרין הא של יחיד נאסרין ותיפוק לו דהא מחוברין נינהו