זיו המשנה חלק א לט

עולם נמי, אבל ברירא דמלתא לע"ד הוא כמ"ש וככל הנ"ל ודו"ק: הלכה ב' מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן, אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בהן תפיסת יד אדם

עיין בהשגות, והנה השגה הראשונה שאמר אם מים של רבים הן אינן נאסרין אף כשנטלן בידו, כבר סילקתי ויישבתי דעת רבינו לנכון בדבור הקודם, אמנם השגתו השני' והלא הוא פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן באבני הר שנדלדלו בדף מ"ו ולא ידעינן בני ר' חייא מאי ס"ל וספיקא לחומרא, וכן תמה על רבינו הר"ן בשם הרמ"ה וכן תמה הכ"מ ע"ש, נלע"ד דגם זה לא ק"נו, דבאמת יש להכריח מסתמא דגמ' דס"ל למלתא דפסיקא להיתר דגם בתלוש בעינן תפיסת יד אדם דוקא, דהרי כלים דאחז ששימש בהן לע"ז ואסרן חזקי' וסייעתו תלושים היו, ואעפ"כ אמר הש"ס בדף נ"ד ב' למלתא דפסיקא והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרי להו ה"ג בבע"ח כיון שעשה בה מעשה אסרה, חזינן להדיא דאמר רק משום שעשה אחז בהן מעשה לכן אסרן חזקי' אבל אם הי' משתחוה להן לבד לא הי' אוסרן, ואם נאמר דבתלושין לא בעינן תפיסת יד אדם מדאורייתא, א"כ כיון שראה חזקי' לאסור גם הכלים שלא היו של אחז אע"ג דמדאורייתא לא נאסרו, הי' לו לאוסרן אף אם לא הי' עושה בהן מעשה, כיון שכל הטעם דמעשה מהני במחובר ובבע"ח משלו מדאורייתא הוא רק משום דע"י המעשה שעושה בהן בידים נחשבת כיש בהן תפיסת ידי אדם מתחלתו וכמ"ש לעיל, ובתלוש הרי לא בעינן תפיסת יד אדם בשלו, ולכן גם מעשה לא נבעי בהו, וגם חז"ל איך למדו מזה לאסור דבר שאינו שלו רק ע"י מעשה והלא חזקי' ודאי דהי' אוסרם בכ"ע אף בלא מעשה כלל רק אף אם הי' משתחוה להן לבד, אלא ע"כ מדתלי טעמא במעשה ש"מ דבעינן גם בשלו בתלוש תפיסת יד אדם מתחלתו או מעשה אח"כ דהוה ג"כ כתפיסת ידי אדם, ולכן גזרו הכי לאסור גם בשאינו שלו ע"י מעשה, כיון דגם בשלו מועלת מעשה לאסור אף במקום שלא הי' נאסר בלא מעשה כגון במקום שלא הי' בו תפיסת יד אדם דגם את של עצמו אינו יכול לאסור ואעפ"כ מועלת מעשה לאוסרן מדאורייתא, ולכן גזרו גם חז"ל כעין דאורייתא לאסור בשל אחרים ע"י מעשה אף דבלא מעשה לא הי' יכול לאוסרן, אבל אי בשלו לא הי' צורך לשום מעשה בתלושין מדאורייתא אלא הי' נאסר בכ"ע, גם חזקי' וגם חז"ל דגזרו לאסור גם בשאינו שלו ג"כ הי' להו לגזור ולאסור גם בלא מעשה כעין דאורייתא, אע"כ דגם בשלו וגם בתלושין בעינן או תפיסת יד אדם מתחלתו או מעשה בסופו, ולכן שפיר פסק רבינו הכי וכמ"ד המתיר

ואין לומר דא"כ הרי הי' לו להש"ס למפשט מזה דר' יוחנן הוא המתיר, ובדף מ"ו שם הרי איבעיא להו להש"ס מי הוא המתיר ומי הוא האוסר, דודאי מר' יוחנן עצמו אין שום ראיה דיליף דיניה מכלים, ואולי יש לו לימוד אחר בזה מה שאמר דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, ובהא דכלים אולי ס"ל דאסרן חזקי' גם בלא טעם דעשה בהן מעשה ואפילו היה משתחוה להן לבד ג"כ הי' אוסרן כיון דתלושין הן וגזרו בהן אטו כלים שלו דלא בעינן בהן לא תפיסת יד אדם ולא מעשה, משא"כ בבע"ח דבשלו ג"כ אינו יכול לאסור בהשתחואה להדיוט אולי לא גזרו בשל חבירו כלל אפילו ע"י מעשה, אלא שיש לו לימוד אחר בזה דגם בע"ח של חבירו אוסר ע"י מעשה, אבל מסתמא דגמ' ודאי שפיר שמעינן דס"ל הכי לדינא לכן מפרשי גם דברי ר' יוחנן בהכי וד"ל

ולפ"ז יש לנו למידק עוד מזה דגם בתלוש בעינן תפיסת יד אדם לע"ז דוקא, ודמיא ממש לאילן דבעינן לרבנן שנטעה מתחלה לע"ז דוקא, ודלא כדברי התוס' שם שכתבו בטעם האילן שהשרשה בקרקע מבטלת התפיסה ע"ש, דאי ס"ד דבתלוש לא בעינן התפיסה לע"ז דוקא, א"כ הדר קושיא לדוכתי' דהרי הכלים שבמקדש תפיסתן בידי אדם היו מתחלתן, וא"כ למה תלה איסורן במעשה שעשה בהן אחז לע"ז אח"כ, אלא ע"כ כיון שלא הי' התפיסה דמעיקרא לשם ע"ז מיקריא לא הי' בהן תפיסת ידי אדם ולכן גם בשלו לא היו נאסרין מדאורייתא אלא ע"י מעשה שעשה בהן אח"כ לע"ז, ולכן שפיר לא אסרן חזקי' גם בשאינו שלו אלא ע"י מעשה שעשה בהן אחז לע"ז, דומיא דמחובר ובע"ח שלא הי' בהן תפיסת ידי אדם כלל, דאל"כ לא הי' שום הכרח להש"ס לומר דרק ע"י המעשה הוא דאסרן חזקי' דילמא גם אם לא הי' בהן מעשה הי' אוסרן ג"כ משום דגזר לאסור אף בשאינו שלו בתלושים שהי' בהן תפיסת ידי אדם אטו שלו שהיו אסורים מדאורייתא, וא"כ אכתי מנא לן למיליף מנייהו גם בע"ח שלא הי' בהן תפיסת ידי אדם כלל שיאסור אדם גם את שאינו שלו גם ע"י מעשה ודלמא גם את בע"ח שלו לא יוכל לאסור להדיוט גם ע"י מעשה, כיון שאין לנו שום לימוד דמעשה שאח"כ הוה כתפיסת ידי אדם מתחלתו, אלא ע"כ דאותן תלושים שלא בהן תפיסת ידי אדם מתחלתן לע"ז דינן כמחובר ובע"ח שלא הי' בהן תפיסת ידי אדם כלל, ולכן אי לאו דמעשה לע"ז היה כתפיסת ידי אדם מתחלתו לע"ז לא הי' חזקי' אוסר כלל הכלים שאינן של אחז כיון דאף אם היו שלו לא היו נאסרין מדאורייתא ומכ"ש כשלא הי' עושה בהן מעשה כלל, אלא ע"כ מדאסרינהו חזקי' ש"מ תרתי דרק ע"י מעשה שעשה בהן אחז אסרינהו, ושמעשה לע"ז גם אח"כ הוה כתפיסת ידי אדם מתחלתו לע"ז, ולכן כיון שאם הי' שלו היו אסורין מדאורייתא לכן אסרן חזקי' גם שאינן שלו אטו שלו, ולכן שפיר יליף מנייהו גם לבע"ח דעכ"פ ע"י מעשה לע"ז הוה כיש בהן תפיסת ידי אדם מתחלתו לע"ז ואוסר בשלו, ולכן גזרינן גם בשל חברו מדרבנן אטו שלו וד"ל

ובזה אתיא לי שפיר ג"כ דברי רבינו בה' ג' שאמר, ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה, וכן אם זקף ביצה כו'

ולכאורה אין זה מובן כלל מה שאמר בטעמו שזקיפתה מעשה, דאיזה מעשה צריך בלבינה שלו, וגם אם הי' צריך מעשה היה הצורך שהעכו"ם שהשתחוה לה יעשה בה מעשה משום שהיא אינה שלו, ואיך יועיל מעשה של הישראל בלבינה שלו להעכו"ם לאוסרה, ועוד דברי רבינו פסק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה וגם בעכו"ם וכמ"ש לעיל בריש הפרק, ור"י אמר רב דאמר האי דין בדף נ"ג ב', הרי אמר שם בטעמו משום גילוי מלתא וכתחלתה של א"י, וכן פרש"י בדף מ"ו ע"ש, ועד כאן לא הזכיר בדף מ"ו מעשה בזה אלא בביצה דלית בה תפיסת ידי אדם שנולדה מאלי', וכשהשתחוה לביצה שלו ג"כ לא נאסרה בלא מעשה לע"ז כיון שאין בה תפיסת ידי אדם, משא"כ לבינה הרי יש בה תפיסת ידי אדם דנעשית בידים ואם היתה שלו הרי אינה צריכה שום מעשה, וגם בשל חברו הרי גם למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, המשתחוה צריך לעשות בה מעשה, ולמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם אם המשתחוה יעשה בה מעשה ג"כ לא יאסרה, ורק משום שזקפה הישראל להשתחות לה הרי גלי דעתי' דניחה ליה ואז הוא שהעכו"ם המשתחוה לה אוסרה דדינה אז כשלו, אבל לא משום דזקיפתה מעשה, וכן משמע לכאורה מדברי ר"י אמר רב בעצמו דדוקא אם הישראל לא השתחוה לה אלא עכו"ם בא והשתחוה לה, בזה הוא דמצריך שהישראל יזקפנה, אבל אם הישראל בעצמו היה משתחוה לה הי' אוסרה אף אם לא הי' זוקפה

אמנם לפי מ"ש בכל הנ"ל הרי דברי רבינו מבוארין בפשיטות, דכיון דפסק כמ"ד המתיר באבני הר שנדלדלו, הרי שמעינן לדידיה דגם בתלוש בעינן או תפיסת ידי אדם מתחלה לע"ז או שיעשה בהן מעשה אח"כ לע"ז, ודינן כמחובר ממש, וא"כ גם לבינה תלושה אף שנעשית בידי אדם הרי לא נעשית לע"ז ונקראת אין בה תפיסת ידי אדם ודינן