זיו המשנה חלק א לז

מחמת חלקו המעורב בו, עוד הוא אוסר כל היין מחמת שהכל שלו, דכיון שיש לו בו שותפות ויוכל לחלקו ולנסך את חלקו לבד אם יצרו דע"ז תקפו, וכיון שלא חלקו ודאי הוכחה גדולה היא ג"כ דע"כ כוון לגזול גם את חלק חברו ולקנותו בההגבהה והרי כולה שלו, ובזה מסולק גם שם קושיית התוס' בדף מ"א שם בד"ה ת"ש, שהקשו דהרי אמר בהניזקין דמ"ד מנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דא"כ היינו מדמע, וא"כ ביש לו שותפות ולא נאסר חלק חברו אלא משום שמעורב בשלו הא אכתי היינו מדמע ע"ש, ולפ"ז הלא קושיא מעיקרא ליתא דודאי כולה שלו הוא וכולו נאסר לא משום מערב אלא משום מנסך כולו דכולו שלו הוא, אמנם בההיא דב' אוחזין בסכין באית ליה בה שותפות אינו אוסרה אלא משום חלקו לבד, דהתם הרי לא הגביה אותה וגם לא היה לו לחלקה קודם שחיטה וד"ל

ועתה לפ"ז נלע"ד דדעת רבינו ג"כ הכי הוא כדעת רש"י, אלא דהוא מוסיף עוד על שיטת רש"י לפרש כל הסוגיא ההיא בזה, דגם אחר שאמר שם כתנאי, ואמר ור"נ ור"י אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין, ג"כ הכי כוונתו ור"ל דלא אמר הת"ק שם עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא בפני עכו"ם אסרו, משום דאע"ג דלאו שלו הוא אסרו, דא"כ למה מדייק עכו"ם אפילו ישראל נמי, אלא ודאי גם הוא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא לא אמר אלא בעכו"ם שהוא אדוק בע"ז דבדידי' אמרינן בודאי כוון בהגבהתו להיין לגוזלו ולקנות אותו בהגבהתו שתהיה שלו כדי לעבוד ע"ז על צד ההדור בשלו דוקא, ובזה גם אנו מודים דאוסר דודאי כוון לקנותו בהגבהה ושלו הוא, אבל ישראל אף שתקפו יצרו דע"ז עתה לעבוד ע"ז אינו אדוק בה וכיון שאין הוכחה ממעשיו כלל שכוון לגוזלו אמרינן דאדרבא לצעוריה לישראל חבירו קא מכוין לעבוד ע"ז דוקא בשל חברו כדי לאוסרה ולצערו ולהכעיסו ולא כוון כלל לקנותו כי הוא לא נחית לזה לעשותה על צד ההידור ולכן לא אסרו כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכ"ע, וכדהדר פריך ליה מב' אוחזין בסכין ומהמטמא והמדמע והמנסך דאיירי מפורש בישראל, קמתרץ ליה שפיר בישראל מומר דהוה כעכו"ם דגם הוא ודאי קמכוין לעבוד ע"ז על צד ההידור בשלו דוקא ובודאי כוון לגוזלו, ובב' אוחזין בסכין ושחטו בודאי כוון לקנותה בשינוי מעשה, ובמנסך כוון לקנותו בהגבהה אע"פ שאין הוכחה לזה משום דהוה כעכו"ם, אבל בישראל שהיה כשר עד עתה אמרינן לצעוריה לחבירו קמכוין לעבוד ע"ז דוקא בשל חברו כדי לאוסרה ולצערו ולכן אינו אוסרה כלל, וכל זה הוא להת"ק אבל לר"י בן בתירה ור"י בן בבא שם גם בעכו"ם ומומר לא אמרינן שבודאי כוון לגוזלה ולקנותה ולכן גם הם אינן אוסרין אלא א"כ יש הוכחה לזה שכיון לקנותה כגון בבהמה שהגביהה שלא לצורך וכן ביין שיש לו שותפות בגוה דהיה יכול לחלקו ולא חלקה וכהנ"ל, ולזה אתיא המשנה המטמא והמדמע והמנסך גם כוותייהו ובדאית לו שותפות וכדאוקמה מתחלה, וכמ"ש רש"י שם דה"ה דהוה מצי לאוקמה בדאית ליה שותפות ור"ל ואתיא גם כריב"ב וריב"ב, אלא משום דאיירי אליביה דת"ק אמר לדידיה יותר רבותא דאפי' בלא שותפות ג"כ עכו"ם ומומר יכולין לאסור, וזה הוא ג"כ דעת רבינו, ולכן שפיר כתב בפ"ב מהל' שחיטה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו ור"ל לעבוד דוקא בשל חבירו לאוסרה כדי לצערו ולא כוון כלל לקנותה ולגוזלה, ולהורות בא ג"כ אעלמא דבכ"מ דליכא הוכחה גמורה שכוון לגוזלה ולקנותה אינו אוסר דבר שאינו שלו, ואינו אוסרה אלא א"כ יש לו בה שותפות או בעכו"ם ומומר, וכדבריו בהל' חובל ומזיק, וכדבריו בה' כלאים וכדבריו כאן וא"ש הכל לנכון בפשיטות בסיעד"ש ודו"ק

ובזה אתיא לי שפיר ג"כ דברי הש"ע, דבי"ד סי' ד' כתב ב' דעות באית ליה שותפות אי אמרינן ביה לצעוריה קמכוין או לא, והיינו א' דעת רבינו ודעת רש"י דבאית ליה שותפות אוסר לכ"ע ולא אמרינן ביה לצעוריה קמכוין וכהנ"ל, ב' דעת התוס' והרא"ש בחולין שם שכתבו דלאוקימתא בתרייתא דאוקמה בישראל מומר גם ביש לו שותפות אמרינן בישראל לצעורי' קמכוין, ואלו בח"מ סי' שפ"ה כתב הש"ע רק דעת רבינו ולשונו שבפ"ז דה' חובל ומזיק אשר הבאתי לעיל ע"ש, וכן הקשה הש"ך שם וע"ש בי"ד מ"ש בזה, אבל לפי מ"ש א"ש בפשיטות, דבי"ד דאיירי בבהמה שאינו מגביה אותה וא"א לו לחלקה, שפיר יש סברא לומר גם כדברי התוס' והרא"ש דלצעוריה קמכוין גם באית ליה בה שותפות, וכפי פירושם בלצעוריה קמכוין דר"ל שאינו מכוין לאוסרה כלל אלא אומר זה רק משפה ולחוץ ולבו בל עמו כדי לצער את שותפו לבד, משא"כ בח"מ דאיירי במנסך יין שמגביה אותו ויכול לחלקו ואינו מחלקו בזה פסיקא ליה כדעת רבינו דודאי כיון דאית לו ביה שותפות ויוכל לחלקה וכיון שאינו מחלק אלא מגביה ומנסך הכל ביחד, הוי' זה הוכחה שכוון לגזול גם חלק חברו ולקנותו בהגבהה ואוסרה שפיר כסברת רבינו ורש"י וכמ"ש לעיל, ולפ"ז יהיה מסולק הוכחת התוס' דלמה חוזר ופריך מב' אוחזין בסכין ומהמנסך כיון שכבר אוקמינהו באית ליה בה שותפות, דעיקר פרכתו הוא מב' אוחזין בסכין, ואגב פירכא זה הובא ג"כ פרכתו השניה דמעיקרא מהמטמא והמדמע והמנסך, ואגב דאוקמה לההיא דב' אוחזין בסכין בישראל מומר ולא בדאית ליה שותפות, אוקמה ג"כ ההיא דהמנסך בהכי, אבל ה"ה בדאית ליה שותפות כפירש"י, וע"ש בסמ"ע שכתב ג"כ לחלק בין אפשר לו לחלק את חלקו בין לא אפשר אבל לא נחת לכל מ"ש ע"ש, גם הבין שם דגם לרבינו פירושי' בלצעורי' קמכוין הוא כמו להתוס' והרא"ש שאינו מכוין כלל לאוסרו, אבל לע"ד הוא ברור כמ"ש וכאשר הכרחתי מכל הני לשונות של רבינו שהבאתי וככל הנ"ל ודו"ק

אמנם עדיין צריכין אנו למודעי, דלפ"ז כיון דאמרנו דלרבינו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו עכו"ם אם לא במקום שעשה הגבהה, א"כ הלא לא יובן ריש דברי רבינו בזה שכתב בריש דבריו, כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד ה"ז מותר בהנאה לפיכך העכו"ם העובדים את ההרים כו' ואת המעיינות הנובעין לרבים כו' הרי אלו מותרין בהנאה כו', ועתה למה דייק הנובעין לרבים דוקא דמשמע הא נובעין ליחיד אחר שפיר נאסרין, ואיירי בודאי ע"י מעשה, והוא כדברי ר' יוחנן דאמר בע"ז דף נ"ט מים של רבים אין נאסרין, ואמר שם הא דיחיד נאסרין וכגון דטפחינהו בידיו, והלא קשה בזה תרתי, חדא דהרי איהו פסק דלא כר' יוחנן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אלא כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בין ישראל בין עכו"ם בדלא אגבהינהו ור' יוחנן דאוסר בשל יחיד בדטפחינהו הוא אף בלא הגביהן טפח שיקנה אותן אלא רק תלשן לבד שיהיה בהן תפיסת יד אדם, ובלא הגבהה הרי גם של יחיד אינן נאסרין לדברי רבינו ומ"ש לרבים דאמר, ועוד דאי איירי ע"י מעשה ובדטפחינהו בידו א"כ הרי יש בהן תפיסת ידי אדם ורבינו הרי תלה אותן בדבר שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם, אלא פשיטא דאיירי בלא טפחינהו בידיו ולא עשה בהן מעשה, וא"כ פשיטא דגם של יחיד אינו נאסר מפני שני דברים חדא משום מחובר ושנית מפני שאינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכזה הקשה עליו הלח"מ וז"ל ממה שכתב רבינו נובעים לרבים משמע דאתא לאפוקי של יחיד, כנראה שפסק כר' יוחנן דאמר מים של רבים אין נאסרין כו', ותימא הוא זה דא"כ למה כתב שמפני שאין בו תפיסת יד אדם מותר כו' הא במים של רבים אפילו בטפחינהו בידים דיש בו תפיסת ידי אדם אינן נאסרין כו' עכ"ל ע"ש, ולפי מ"ש התמיה יותר גדולה בזה דהרי אינו פוסק כלל כר' יוחנן כדאמר אבל אם שחט בהמת חברו לעכו"ם לא נאסרה ודלא כר' יוחנן דאמר נאסרה, והרי סותר ד"ע בזה בתוך כדי דבור, ועיין בי"ד סי' קמ"ה שכל נושאי כלי הש"ע ג"כ נתחבטו בזה הט"ז והש"ך והלבוש והפרישה והגר"א שם וכל אנשי חיל לא מצאו פשר בזה כיאות ע"ש בבאור הגר"א ע"ה מה שהגדיל התימא בזה: