זיו המשנה חלק א לו

שלו גם אם כוון לאוסרה בודאי כגון כותי או ישראל מומר וזה אינו דבאמת גם לר"נ ור"ע ור"י אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אם רק כוון לאוסרה דלא פליגי אדר"ה אלא בישראל לבד ולא משום דאין אדם אוסר אלא משום דלא כוון לאסור דרק לצעוריה קמכוין, ולפ"ז אתיין דברי הראב"ד ז"ל לנכון לפי דעתו בפשיטות

אמנם אי לפ"ז יש להבין דעת רבינו בזה, דבאמת איך אפשר לומר דר"נ ור"ע ור"י סברי דאין אדם אוסר כלל דבר שאינו שלו ואפילו כותי דודאי כוון לאוסרה, דא"כ ס"ס אתיין דבריהם ג"כ כתנאי ולא כהת"ק שם, וגם כדאותיב עליהם שם משנים אוחזין בסכין ושוחטין, ומהמטמא והמדמע והמנסך, ומשני בישראל מומר, ואיזה תירץ הוא לדידהו דסברי דגם עכו"ם וישראל מומר אינם אוסרין

ועוד דרבינו בעצמו סותר דבריו בפ"ז מה' חובל ומזיק ה' ו' דז"ל שם, המנסך יין חברו לע"ז לא נאסר שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ואם יהי' לו בה שותפות או שהי' מומר שהוא כעכו"ם כו' ה"ז אוסר היין וחייב לשלם כו' מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך עכ"ל, הרי מפורש ס"ל ג"כ כהראב"ד דעכו"ם ומומר אוסרין דבר שאינן שלהן ורק ישראל לבד אינו אוסר, וע"כ הוא משום דלצעורי' קמכוין

ועוד דגם שם גופא אינו מובן דבריו דאי כוונתו הוא דבישראל אמרינן לצעורי' קמכוין הי' לו לומר שם טעם זה מפורש והאיך אמר סתמא שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו דמשמע אפילו אם כוון לאסור אינו יכול לאסור ואם כן מ"ש ישראל מעכו"ם, וכן השיג עליו הראב"ד שם וז"ל לא נאסר היין, א"א דלצעורי' קא מכוין עכ"ל, וכוון למ"ש, והמגדל עוז תירץ שם דרבינו פסק כמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן לא כתב הטעם דלצעורי' קא מכוין שזה הוא רק למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש, ודבריו תמוהין דא"כ למה פסק דמומר ועכו"ם אוסרין דזה הוא רק למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו לפי דבריו

ועוד דבפ"ב מה' שחיטה ה' כ"א כתב רבינו בעצמו הטעם דלצעורי' קא מכוין, וז"ל שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ל, וגם התם לכאורה הוא סותר דבריו בתוכד"ד דאם הטעם הוא משום דלצעורי' קמכוין איך כתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, והלא כל הטעם הוא משום שלא כוון כלל לאוסרו אלא לצערו בלבד ולא משום שאינו יכול לאסור והלשון שאין אדם מישראל אוסר משמע שאינו יכול לאסור דבר שאינו שלו

ועוד דבפרק ה' מה' כלאים ה' ח' סותר לכל זה דאמר שם, ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, סכך גפן חברו ע"ג תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חברו, סכך גפן חברו על תבואת חברו לא קדש אחד מהן, ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש עכ"ל, הרי מפורש דפסק דאין אדם אוסר כלל דבר שאינו שלו אפילו אם בודאי לא כוון לצערו כזורע כרמו בשביעית דג"כ לא קדש ומשום דפסק כרע"ק וכר' יוסי ור"ש במשנה דפ"ז דכלאים דאמרי הכי דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו, ואפילו עכו"ם אינו אוסר גם כן כדתנן שם אח"כ באנס ע"ש, וכן כתב שם רבינו בה' יוד וז"ל האנס שזרע כלאים בכרם חברו כו' ואם לא נשתקעו הבעלים אע"פ שנתיאשו אינו מקדש אלא מדברי סופרים עכ"ל, וכתב הכ"מ שם בשם ספר הבתים מלשון הר"מ שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתיאשו אינו מקדש כלל עכ"ל, הרי מפורש דפסק דאף עכו"ם אינו אוסר דבר שאינו שלו ואף במקום דליכא סברא דלצעורי' קמכוין, ובודאי אין סברא כלל לחלק בין איסור דכלאים לאיסור דעכו"ם, וכן השוו אותם התוס' מפורש ביבמות דף פ"ג ב' בד"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שכתבו דבין איסור דעכו"ם ובין איסור דכלאים הכל תלוי במחשבה ושווין הן ע"ש

אמנם נראה לע"ד ליישב כל לשונות אלו של רבינו בחדא מחתא בטוב טעם ודעת בפשיטות מאד בסיעד"ש

דהנה בחולין דף מ' איתא הכי אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, ופירש"י רבוצה לא מבעי עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה עכ"ל, והתוס' כתבו עליו ואין נראה דכי הגביהה נמי לא קני לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו, ולקמן נמי דאמר רב נחמן אין אדם אוסר דבר שאינה שלו פריך לי' מהמטמא והמדמע והמנסך, ומאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבהי' קניי' כדאמר בהניזקין דף נ"ב ב', אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנוי לו אלא להחחייב באונסין עכ"ל

והנה בודאי מצוה עלינו ליישב דברי רש"י ז"ל, ונלע"ד דדעתו הוא זה, דאף דגזל ולא נתיאשו הבעלים אין הגזלן יכול להקדישו, מ"מ כשגוזלה לשוחטה לעכו"ם ודאי אז מתיאשין הבעלים לגמרי וקניי' בהגבהה להיות שלו לגמרי ואוסרה לכ"ע אפילו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינה שלו, רק אם בודאי כוון לגוזלה ולקנותה בהגבהה, דלאו כ"ע דינא גמירי דאם לא יתיאש לא יוכל לאוסרה, אלא חושב בודאי שמיד יאסרנה בודאי כשישחטנה לשם עכו"ם, ולכן בודאי מתיאש ממנה מיד, ולכן ממילא אם הוא כוון לגוזלה ולקנותה בהגבהה קנאה מיד והוי' שלו לגמרי ונאסרה, אלא דמן הסתם במקום דליכא הוכחה שמכוין להגביהה כדי לגוזלה ולקנותה, אין לנו לומר שקנאה בהגבהה דאם הוא חשוד לעבוד עכו"ם במעשה הזאת מ"מ אינו חשוד לגזול כיון דגם לעכו"ם לא הי' חשוד עד עתה אלא שעתה הוא דאיתרע ועובד עכו"ם, למה דאיתרע איתרע ולמה דלא איתרע לא איתרע ולכן כיון שאין לנו הוכחה ממעשיו שמכוין לגוזלה אף שהגביהה לא קנה אותה אלא להתחייב באונסין לבד ולא שתהא שלו, אם לא שיש לן הוכחה ממעשה הגבהתו שהוא מכוין לקנותה ולגוזלה שתהא שלו לגמרי

ולפ"ז הלא מסולקים שתי הקושיות של התוס' בפשיטות, דבהמה שעומדת והוא מגביהה ומרביצה, בודאי הוכחה גדולה היא זו שכוון בהגבהתו לגוזלה ולקנותה לעצמו שתהא שלו כדי לעבוד עכו"ם בשלו ולא בשל אחרים דאם לא כן למה הוצרך להגביהה בחנם וכי לא הי' יכול להרביצה כדי לשוחטה בלא הגבהה, ולכן ודאי נאסרת מיד בשחיטת סימן אחד אפילו למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא בודאי כוון לגוזלה ולקנותה בהגבהה והבעלים ג"כ בודאי נתיאשו מיד ממנה וכמ"ש, משא"כ במנסך יין של חברו לעכו"ם אע"פ דממילא הוא מגביה אותה בעת שלוקחה לנסך, עכ"ז אין בזה שום הוכחה וגילוי מלתא דכוונתו לגוזלה ולקנותה כיון דההגבהה הי' מוכרח לעשות בשביל הניסוך, ולכן אף שהבעלים מתיאשין בודאי מהיין הרי הוא לא כוון לגוזלה ולקנותה, ואינה עומדת ברשותו אלא רק להתחייב באונסין לבד ולכן למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינה נאסרת כלל אפילו אם נתיאשין הבעלין ממנה, ואם המשנה אמרה המטמא והמדמע והמנסך דנאסרין ע"כ הוא כמ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן פריך שפיר ממנה על ר"ל ור"ע ור"י דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופליגי על ר"ה בבהמה רבוצה דלדידהו אין לאסור אלא בבהמה עומדת והגביהה ולא במנסך יין אף שממילא הי' הגבהה ג"כ וכמ"ש, וקושיות התוס' מעיקרא לא קשה מידי וד"ל

ולפ"ז נלע"ד לומר דכשמתרצי ההיא דמנסך שם בדאית ליה שותפות בגויה, כוונתם לומר דאז מלבד שנאסר היין