זיו המשנה חלק א טו

התקנה על הציבור שהם מחויבים לשכור מלמדי תינוקות גם לכל מי שאינו יכול לשלם בעצמו אם עני הוא, אבל מי שיכול לשלם בעד בנו ודאי דאורייתא הוא וכפינן ליה וכדברי מהר"ם שבהג"מ אלא דלענין דינא כתב הש"ך בריש סי' רמ"ה גם בשם מהרש"ל דגם לבן בנו חייב לשכור מלמד ע"ש, אבל בדעת רבינו נלע"ד כמ"ש, וא"ש הכל בסיעד"ש ודוק

פרק ג הלכה י כל המשים כו' לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה ה"ז חילל את השם כו'

עיין כ"מ שהאריך בזה בטוב טעם ודעת ללמד זכות על הרבנים הנוטלים שכרם מקופת הצבור ע"ש, ולעד"נ דגם כוונת רבינו בזה אינו אלא על הרוצים להיות מעוסקי התורה תמיד ולא לעסוק בדרך ארץ כלל וליזון מן הצדקה כשאר העניים דודאי בזיון גדול הוא לת"ח להחשב בין עניים ולזון עמהם מן הצדקה אבל הממונים על הצבור שא"א להם להתעסק בד"א כי אינם פנוים כלל מצרכי הצבור בודאי גם רבינו מודה דרשאים ליטול שכרם בדרך כבוד מקופת הצבור, וגם ת"ח אשר ימצאו להם מי שיחזיקם בדרך כבוד ודאי ג"כ יודה רבינו דגם זה טוב ונכון הוא, דהרי זכות גדול הוא למחזיקיהם, כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, ויששכר וזבולון עדים נאמנים ע"ז, כדכתיב שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך, וגם הלל עשה כן שנתפרנס משבנא אחיו, וכן שמעון אחי עזריה עשה כן שנתפרנס מעזרי' אחיו, וכן אמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהני ת"ח מנכסיו, ורבינו לא דיבר אלא על המבזין עצמן ליהנות מן הצדקה בתוך כל העניים ביחד בדרך בזיון ומחמת שהוא ת"ח נותנין לו יותר מן הצדקה, וכדדייק בלשונו ויתפרנס מן הצדקה דייקא, וגם דוקא כשיכול לעשות מלאכה ואינו רוצה, וגם איירי רק במי שעיקר עסקו בתורה הוא בשביל זה כדי שיהיה זה לו כאומנות שיפרנסו אותו מן הצדקה בשביל עסקו בתורה כדדייק בלשונו כל המשים אל לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, דמשמע מפורש שעושה זה לעסק כמו עסק אחר, בודאי ע"ז אמרו ולא קרדום לחפור בה, אבל אותן העוסקים בתורה לשמה ואינם רוצים להתבטל מן התורה בשביל מלאכה ועסק ד"א גם אם מתפרנסים מן הצדקה לית לן בה גם לדעת רבינו, וכ"ש כשהצבור עושין להם הספקה בדרך כבוד כנלע"ד ודוק

פרק ד הלכה ג אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן הי' המתורגמן אביו של חכם או רבו

ובהשגות א"א דבר זה מקרה חדש הי', והא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהי' גדול ממנו עכ"ל

עיין כ"מ שהבין בדברי הראב"ד שהבין בכוונת רבינו שכוון לההיא מעשה דרב ור' שילא, ומפורש לא נראה הכי מלשון הראב"ד, אבל נראה דגם הראב"ד ידע דכוונת רבינו הוא לדברי הירושלמי דמגילה שהביא הכ"מ דאמר שם מפורש אלא א"כ הי' אביו או רבו כדברי רבינו, ומפרשי' ג"כ שקאי על המתורגמן שהמתורגמן הי' אביו או רבו של חכם כדברי רבינו, ועל זה הוא דאמר מקרה חדש הי', והוא דהתם בירושלמי אמר על זה ר' פדת הוה אמורא דר' יסא כו' והי' משנה קצת מדברי ר' יסא עי"ש, וסובר הראב"ד דכיון שהביא מעשה זו על הא דאלא א"כ הי' אביו ורבו דמסתמא הי' ר' פדא ג"כ אביו או רבו של ר' יסא, ועל המקרה הזאת הוא שאמר בירושלמי אלא א"כ הי' אביו או רבו, ולזה השיג על רבינו שלא הי' לא לתפוס דברי הירושלמי הזה שהי' רק מקרה חדש שאביו או רבו יהי' מתורגמי', והי' לו לתפוס גדולה מזו דברי הש"ס דידן ברב שעמד למתורגמן לר' שילא והי' רב גדול ממנו לבד ואעפ"כ שינה והוסיף

אמנם בדעת רבינו י"ל שאין משם ראי' כלל לזה דבאמת רב לא שינה כלום מדברי ר' שילא שם דר' שילא לחש לו לשון המשנה קרות הגבר לחוד ואיהו כשפירש לפני העם פירש קרא גברא כדעתו ור' שילא רק אח"כ אמר לו ולימא מר קרא תרנגולא אבל לא מתחלה ע"ש בדף כ' ע"ב, ולכן הוצרך להביא שפיר רק מהירושלמי, כנ"ל נכון וד"ל

הלכה ז ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו

לכאורה כבר כתב זה רבינו בה' הקודמת, ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו, ועיין בכ"מ שדחק עצמו בזה

ולעד"נ דהתם דייק רבינו בלשונו מענין אחר, מאותו הענין, והכא דייק בענין, ולא מענין, וגם דייק הכא בלשונו בענין שהן קורין והתם דייק בלשונו הענין שהן עסוקין, והוא דהתם איירי בשואל קושיא מרבו ולכן אמר שאין שואלין מענין אחר, וכהא דא"ל ר"ח לרב כי קאי רבי בהא מסכתא אל תשיילי' במסכתא אחריתא כו' דמשני לך שינויי דלאו שינויי הרי דאיירי התם ג"כ בקשיא ושואל שינויא, משא"כ הכא איירי בשואל הלכה או פירוש הקרא ולזה אמר דגם זה אין שואלין אלא בענין שהן קורין בו, להורות דאף שהן קורין במקרא אין שואלין פירוש הקרא אלא בענין שהן קורין בו ולא בענין אחר, והוא מה שאמרו באבות פ' ה' בשבעה דברים שבחכם, שואל כענין, משא"כ לעיל דאיירי בקושיא ופירוקא בעסק ההלכה אמר שם בענין שהן עסוקין בו וד"ל

פרק ה הלכה א וכן אם הי' אביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו ואח"כ משיב אבדת רבו

עיין בכ"מ שתמה על דברי רבינו בזה בתרתי, חדא דבמשנה סוף אלו מציאות תנן ואם הי' אביו שקול כנגד רבו אז הוא דאבדת אביו קודמת אבל אם אינו שקול לא, ועוד דרבינו בעצמו סותר דבריו הכא לדבריו בריש פ' י"ב מה' גזילה ואבדה דאמר התם ג"כ דוקא אם הי' אביו שקול כנגד רבו אז של אביו קודמת אבל אינו שקול לא, ובשם אחד מבני בניו של רבינו כתב לתרץ דהתם איירי מפורש ברבו מובהק אבל הכא איירי ברבו שאינו מובהק, ודחה דבריו הכ"מ דהרי גם הכא אסיק רבינו לבסוף ואמר בד"א ברבו מובהק כו', ולכן אמר הכ"מ כדברי הגה"מ דט"ס יש בכאן וצריך להיות כמו התם דדוקא אם הי' שקול כנגד רבו עי"ש, ועיין גם בלח"מ מ"ש בזה

ולעד"נ דאין כאן ט"ס כלל ואעפ"כ דברי רבינו נכונים ואין כאן שום סתירה לא לדברי המשנה ולא לדברי עצמו, דלדברי המשנה בודאי אינו סותר דבאמת במשנה שלפנינו לא הוה הגירסא הכי אלא ואם אביו חכם של אביו קודמת משמע בהדיא אע"פ שאינו שקול כרבו וזה הי' בודאי גם גרסת רבינו, ולדברי עצמו ג"כ אינו סותר דהכא איירי בכל הפרק מפורש בת"ח שהי' רבו ת"ח ולכן אמר דאם גם אביו ת"ח שגם אם אינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו ואח"כ משיב אבדת רבו וכדברי המשנה דא"מ, והטעם מבואר בזה דכיון דגם אביו ת"ח גמור הוא דהי' חייב בכבודו גם אם לא הי' אביו, ואביו זה שהוא ת"ח אינו חייב בכבוד רבו אע"פ שאינו שקול כמותו, דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה, ולכן מעלת אביו ות"ח עדיף יותר ממעלת רבו, משא"כ התם בה' גזילה לא איירי כלל בת"ח אלא שהי' רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד וכדברי ר"י בא"מ שם דאמר כל שרוב חכמתו הימנו ופירש"י אם מקרא אם משנה אם גמרא, וא"כ הלא יכול להיות רבו מובהק אע"פ שאינו ת"ח כלל, התם אמר דאין האב קודם אלא אם הי' שקול כנגד רבו שגם הוא לאו ע"ה הוא אבל אם אביו ע"ה וזה הוא רבו מעלת רבו קודמת למעלת אב לבד, נמצא דאמר רבינו הכא רבותא דאף אם רבו ת"ח גדול הוא מ"מ אם גם אביו ת"ח הוא אע"פ שאינו גדול כרבו מ"מ כיון דשניהם ת"ח הם מעלת אביו קודמת, והתם אמר רבותא להיפך דאף אם רבו