זיו המשנה חלק א קכח

דתוך זמן כלאחר זמן ומשלימות מבת י"א ואילך, ואין בה חינוך לשעות לדידיה אלא בבת י' בבריאה כתינוק שמתחיל מבן י', ולכן לדינא כיון דאיפסקא הלכתא בפ' יוצא דופן שם דלא כר' יוחנן אלא תוך זמן הוא כלפני זמן, לכן הלכתא כר"ה ור"נ בזה דרק בן י"ג משלים מדאורייתא בתינוק ובת י"ב בתינוקת, וכזה פסק רבינו, ולענין הפלוגתא דר"ה ור"נ בזמן החינוך והשלמה דרבנן, פסק רבינו ג"כ כהרי"ף דפסק כר"נ משום שהוא מלתא מציעאי בין ר"ה לר' יוחנן וכדכתבו הבעל המאור והרמב"ן במלחמות והר"ן ז"ל, וכן לענין השלמה דרבנן פסק דלא כר' יוחנן אלא כר"ה ור"נ דבתראי אינון כדברי הרי"ף וגם דר' יוחנן הוא יחיד לגבייהו, ועתה הלא א"ש דברי רבינו בפשיטות מאד גם לפי גרסתינו בגמ'

ולפ"ז נלע"ד דגירסתינו א"ש טפי מגירסת הרי"ף, דלגירסת הרי"ף כבר הקשו הרמב"ן והר"ן דר' יוחנן סותר ד"ע בפ' יוצא דופן, דאמר שם תוך זמן כלאחר זמן והכא אמר דרק בן י"ג משלים מדאורייתא ותוך זמן כלפני זמן, והוצרכו לדחוק בזה ולומר דהדר ביה ר' יוחנן מההיא משום דאיתותב שם, אשר הוא דוחק כפול, לומר דהדר ביה מחמת דאותיבו עליה רב המנונא ור"ז שם שלא בפניו כלל, וגם לומר דדבריו ביומא מאוחרין מדבריו שבנדה, וגם לפי גירסא זו אתיין גם דברי ר"ה ור"נ דלא כהלכתא, במאי דאמרי בן י"ב משלימין מדאורייתא משום דסברי תוך זמן כלאחר זמן, אשר גם זה הוא דוחק גדול, דר"נ אמר שם בעצמו כתנאי ודחו לו דלכ"ע תוך זמן כלפני זמן, ואיך יאמר בכאן להיפך, אבל לפי גרסתינו א"ש הכל לנכון דר"ה ור"נ תרווייהו סברי דתוך זמן כלפני זמן כהלכה, ור' יוחנן ג"כ אינו סותר דבריו כלל אלא אדרבא אזיל גם הכא לשיטתו דתוך זמן כלאחר זמן, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

פרק ג הלכה ב ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק

עיין לח"מ שכתב דבגמרא אמרו משום שיבתא, ופירש"י רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית, והתוס' פירשו בענין אחר ואמרו דאותה ר"ר אינו מצוי בינינו, ולזה הקשה על רבינו דהלא בפרק ד' מה' תפלה כשהזכיר נטילת שחרית לא הזכיר עירוי על הידים ג' פעמים כדכתב הטור וכהא דא"ר נתן בפ' ח' שרצים דף ק"ט בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים, וע"כ ס"ל לרבינו דאין אותו רוח רעה ג"כ מצוי בינינו, וא"כ ממ"נ קשה על רבינו דהאיך הוא מפרש האי משום שיבתא, אי כפרש"י שהוא הר"ר של שחרית הלא ס"ל דאינו מצוי בינינו ואי כפירש התוס' הרי פשיטא דלכ"ע אין אותו ר"ר מצוי בינינו מדאין אנו זהירין בו כלל גם בכל ימות השנה, וא"כ למה מצריך להדיח ידה במים כשנותנת פת לתינוק ע"ש

ונראה לע"ד דא"ש בפשיטות דודאי רבינו מפרש כפירש"י שהוא משום הר"ר השורה על הידים כשלא נטלן שחרית, וכי הוא מצוי גם בינינו, אבל קושיא זו הלא היה לו להקשות גם על רש"י דאיך אפשר להיות דהאי שיבתא הוא הר"ר השורה על הידים בלא נטילת שחרית, דא"כ למה אמר רשב"ג מדיחה ידה אחת במים, דמשמע דסגי בהדחה אחת, ולמה אינו מצריך ליטלה ג' פעמים דוקא כדברי ר' נתן, אע"כ מוכרחין אנו לומר דלפירש"י פליג רשב"ג על ר' נתן וס"ל דגם לר"ר של שינת הלילה לא בעינן כלל רחיצת ג' פעמים אלא סגי גם בהדחה אחת ועובר מעל הידים, ולזה אמר רשב"ג מדיחה לבד, ולפ"ז הלא גם על רבינו לא ק"מ דודאי גם הוא הכי ס"ל, ולזה שפיר לא מצריך בה' תפלה לערות על ידיו ג"פ, דאזיל לשיטתו בכאן דפסק כרשב"ג דפליג על ר' נתן ומשום דהחכמים הראשונים ושמאי הזקן עבדו עובדא כוותי', ואביי ג"כ דפריש דבריו משום שיבתא ס"ל ג"כ כוותי' באין חולק, ולזה שפיר פסק הכא דמדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק, והוא משום הר"ר שלא נטלה ידה שחרית, ובהדחה פעם אחת סגי להעבירו, ומכאן תשובה לאותן שהוציאו לעז על רבינו שאינו מאמין בשדים ור"ר הנאמרים בש"ס דהרי מפורש פסק הכא סכנת ר"ר לדינא, אבל מ"ש רבינו בפ' המשנה בפ"ד דע"ז שהאריך שם בביטולם, הוא רק לזה שנזהר מהם ע"פ דינא דגמ', ולא למי שעובר על אזהרת חז"ל כדינא דנ"ד ודו"ק: תם ונשלם ביאור הלכות שביתות עשור כסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען הלכות שביתות יו"ט

פרק א הלכה ה כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יו"ט ולא יהיה בה לא הפסד ולא חסרון אם נעשית בעיו"ט אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה כו' גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מעיו"ט ליו"ט ונמצא יו"ט כולו הולך בעשיות אותן מלאכות כו'. ובהשגות אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו"ט ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל

באור דבריו דלמה לו לרבינו לומר דגזרו מלאכה אחת אטו מלאכות הרבה אלא גם מלאכה אחת אסרו מפני שכוון מלאכתו ביו"ט ומרבה בה הטורח ליום קדש, אבל דעת רבינו הוא דאי משום מלאכה זו לבד לא היה ראוי לקונסו גם בדיעבד שלא לעשותה ביו"ט משום שמחת יו"ט והיה מספיק אם היו אוסרין זה לכתחלה שלא להניח ולכוין מלאכתו ליו"ט אבל לא לאסור עליו גם בדיעבד, לזה אמר טעם יותר מספיק דגזרו בדיעבד לא משום קנס על פעם ההוא לבד אלא כדי שלא יניח כל המלאכות בפעם אחרת ליו"ט וימנע משמחת יו"ט לגמרי ולכן ראו חז"ל למונעו משמחת יו"ט פעם אחד בדבר אחד כדי שלא ימנע תמיד משמחת יו"ט לגמרי וד"ל

הלכה ו ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביו"ט כו' כדי להרבות בשמחת יו"ט כו' ולא יהיה כמו שידיו אסורות כו'. ובהשגות לא אמר זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו כו' וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום כו'

באמת כוונת רבינו הוא בהוצאת מאכלים ומשקים לעצמו ביו"ט ולמה לא אסרוה עליו מטעם זה שהרי היה יכול להביא ולהכין הכל מערב יו"ט ולמה עדיף ההוצאה מקצירה ודישה וטחינה, ולזה הוצרך שפיר לומר בטעמו שלא אסרו אלא מלאכה גמורה שיש בה עסק אבל לא ההוצאה שאין בה עסק ולא אסרוה כלל משום שמחת יו"ט וד"ל

הלכה יד בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביו"ט אם כשנותנים פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותו להן ביו"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיין מ"מ שכתב שאין זה סתירה להא דאמר ריב"ל ופסקי' רבינו לעיל הלכה י"ג דאין מזמנין עכו"ם ביו"ט שמא ירבה בשבילו, דהכא אם לא היו אופין כל הפת לא היו יכולין לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק, אבל בזימון עכו"ם בשל ישראל לא יגרע כח הישראל אם לא יזמנהו כו' עכ"ל, ועיין כ"מ שהקשה עליו מדברי הר"ן שכתב דבכה"ג גם הרי"ף מודה דשרי דבדידיה קא טרח, והראב"ד וכן המ"מ בעצמו הרי כתבו דהרי"ף פליג על זה, וכתב לתרץ דכוונת הראב"ד הוא דהרי"ף פליג רק לענין פירוש דופליגא דאמר הש"ס אבל לא לענין דינא ע"ש

אבל הרבה הוא תמוה, חדא דא"כ מנא ליה להראב"ד ולהמ"מ דרבינו פליג על הרי"ף גם בפירוש דופליגא, כיון דזה מותר גם לריב"ל הלא לפ"ז נוכל לומר דגם רבינו גריס ופליגא ומפרש ג"כ כהרי"ף דפליג על הא דרב, ואפ"ה פסק דכשנותנין פת לתינוק ממנה אין מקפידין מותר לאפותו,