זיו המשנה חלק א קיח

כנגד מנה קטנה נחי בבנו וב"ב, ואמר אין ה"נ וחסורי מחסרא, ור"ל דהרי גם בלא"ה צ"ל דחסורי מחסרא כדי שלא יקשה דעם אחר במנה גדולה כנגד מנה קטנה מאי איריא בשבת דלא הלא אף בחול אסור משום קוביא, אלא ע"כ דחסורי מחסרא והכי קתני כ"', והשתא לפ"ז בלא ר"י אמר רב הלא ישארו כל השלש קושיית הנ"ל בתוקפן, וע"כ נצטרך לפרש דברי המשנה קצת כדברי המקשן וקצת כרברי התרצן, ולומר רדעת המשנה הוא דעם אחר הוה ההפסה אות גמור שהן מקפידין זע"ו ולכן גם בשווין אסורין להפס בשבת, ובמנה גדולה כנגד מנה קטנה אף ע אסור, אבל עם בניו וב"ב אין ההפסה אות כלל על ההקפדה כי אין זה אלא דרך שחוק ולכן מותר בבניו וב"ב גם מנה גדולה כנגד מנה קטנה, דלא גרע מאידך דר"י אמר שמואל דמתיר לת"ח גם ריבית קצוצה דאורייתא וכהנ"ל ומתניתין ע"כ חסורי מחסרא וכהנ"ל, ולכן כיון שדברי רב יהודה אמר רב אידחי לה מהלכה ודאי מתפרש דברי המשנה בהכי וטעם ההיתר דעם בניו וב"ב הוא מפני שאינן מקפידין זע"ז ומתניתין חסורי מחסרא ועם בניו וב"ב מותר אפילו במנה גדולה כנגד מנה קמנה וככל דברי רבינו, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

אמנם באמת גם דרך המ"מ הוא נכון דבאיזהו נשך דדחי לדברי רב ואמר לא היא, לא כוון לדחות גם לסתמא דמתניתין דמתרת ההפסה עם בניו וב"ב בסברא בעלמא לומר ולא היא, ואדרבא אם היה תלי דברי המשנה בדברי רב לא היה דחי גם לדברי רב בסברא בעלמא כיון דהמשנה מסייעת ליה, וגם לומר דס"ל להש"ס שם דדברי המשנה לא תלי טעמא ברברי רב, ג"כ א"א לומר כיון דהכא בשבת סתמא דגמ' הוא דתלה טעס המשנה בדברי רב, וגם התם סתמא דגמ' הוא דאמרה ולא היא, אלא ע"כ ה"ק התם דניהי דטעם המשנה הוא כהא דרב דעם בניו וב"ב אינם מקפידים זע"ז אין זה אלא בקוביא דדבריהם, אבל בריבית דאורייתא לא אמרה המשנה ודלא כרב גם בדיני' וצ"ל

פרק כד הלכה יא קטן שעשה מלאכה דבר שהוא משום שבות כו' אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו

עיין מ"מ שהקשה דהרי אף בעושה הקטן מלאכה גמורה דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו כמ"ש רבינו בעצמו בהלכה מ"א ובפי"ב מה' אלו בדין קטן שבא לכבות והניח בצ"ע

ולעד"ן דלא לחינם אסיק רבינו בדבריו "וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו"', דלכאורה הוא שפת יתר ומלתא דפשיטא כיון דגם אם ב"ד רואין בעצמן שעושה מלאכה מותרין להניחו, אבל כוונת רבינו בזה להורות דאיירי אף בעושה על דעת אביו אין ב"ד מצווין להפרישו ואין ממחין באביו שמניחו לעשות על דעתו, דבכה"ג במלאכה דאורייתא היו מצווין להפרישו כמ"ש רבינו בפי"ב בדין קטן שבא לכבות ע"ש וד"ל

פרק כה הלכה טז כלכלה שהיתה נקובה וסתם הנקב שלה באבן מותר לטלטלה כו', היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כו' נוטל אותה כמו שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר כו'. עיין בהשגות הראב"ד, ובמ"מ שהשיגו על רבינו דדין הא' הוא דברי רב ודין השני הוא דברי ר' יוחנן ופליגי זע"ז ואיך פסק רבינו כתרווייהו

ולעד"ן דאין זה קושיא כלל, דהרי ודאי בכ"מ דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ולכן אף דפליג רב על ר' יוחנן וס"ל דבכלכלה מלאה פירות אין היתר לטלטלה עם האבן משום דאפשר לנערינהו, אבל ר' יוחנן הלא ס"ל דמותר לטלטלה ואינו חושש להפירכא ולנערינהו נעורי ומשום דיש לחוש דאף אם ינערינהו ויעלה האבן למעלה, כשיבא להטות הכלכלה שיפול האבן מתוכה יפלו גם מקצת הפירות עמו ויופסדו והלכה כר' יוחנן לגבי רב, אמנם בדין דרב בודאי גם ר' יוחנן מודה בו שאם נעשה האבן דופן להכלכלה דמותר לטלטלה, אלא שהוא לא רצה לאוקמי בהכי, משום דרצה לאוקמה גם בכלכלה שלמה, ולכן הלכה כרב בזה כיון שגם ר' יוחנן לא פליג עליו לענין דינא בזה, ודבר זה מבואר להדיא בלשון רבינו שאמר בלשונו "שאם ינער הפירות יטנפו בעפר", ובגמ' הלא אמר זה בלשון נשדינהו שאמר נשדינהו לפירי ונשדי לאבן, וע"ז הוא דתירצו בפירות המיטנפין, ואח"ז הוא דפריך על תירוץ זה ולנערינהו נעורי, ולא מצא מענה על זה, ואיך כתב רבינו שאם ינער הפירות יטנפו בעפר, והרי זה הוא תירוץ רק על ונשדינהו לא על ולינערינהו, אבל בא רבינו בלשון זה להורות לן טעמו בזה דפסק כר' יוחנן ולא חש להפירכא ולינערינהו נעורי משום דדעת ר' יוחנן הוא דגם בניעור יש לחוש לטינוף הפירות ולכן קי"ל כוותי' לגבי רב, ולכן שפיר פסק רבינו כדברי ר' יוחנן וגם כדברי רב, משום דאע"ג דרב פליג על ר' יוחנן בדיני', ר' יוחנן לא פליג על רב בדינו ולכן הלכה כתרווייהו וכהנ"ל, ואין צורך לפ"ז לומר דרבינו היה לו גירסא אחרת כמ"ש המ"מ אלא שפיר אתיין דברי רבינו גם לפי גירסתינו בגמ' וכמ"ש ודו"ק

הלכה כד נותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא בכלי שופך ושונה כו' והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. עיין בהשגות מה שהשיג על זה, ועיין במ"מ שדחק בזה, ותמה על רבינו דלמה לא ביאר דבמקום הפסד יוכל ליתן לכתחלה מטתו שם ע"ש

ולעד"ן דדברי רבינו נכונים בפשיטות מאד, כי בא לתרץ בזה קושיא עצומה מה שיש לכאורה בדבריו בדין זה, דהנה מקור דין זה הוא בביצה דף ל"ו דתנן ומכסין פירות בכלים מפני הדלף ואמר עולא בגמ' ואפילו אוירא דלבנא ר' יצחק אמר פירות הראויין ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ר"י אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, ופריך על ר' יצחק מהא דתנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת ומשני בדלף הראוי ע"כ, ועתה הלא לא אוקמה הכי בדלף הראוי אלא לר' יצחק, אבל לעולא משמע דאיירי גם בדלף שאינו ראוי, וא"כ הלא אנו קי"ל דלא כר' יצחק, וכמ"ש רבינו בה' הקודמת דכלי נוטל גם לכפות על הביצה ועל כל דבר שאסור לטלטלו, וא"כ הלא יש לן לפסוק דנותנין כלי תחת דלף שאינו ראוי ג"כ, וזה הקשה באמת הטור על דברי רבינו הביאו הכ"מ ע"ש, ועוד דעל עיקר פרכתו על ר' יצחק מהא דנותנין כלי תחת הדלף קשה דכיון דס"ד דאיירי בדלף שאינו ראוי הלא יקשה עלה גופה גם בלא דר"י דלמה נותנין והלא הוא מבטל כלי מהיכנו, והלא ע"כ מוכרח דאיירי רק בדלף הראוי לכ"ע ומאי פריך, וכדאמר הש"ס להדיא הכי בפ' כירה דף מ"ג אליבי' דר"ח ע"ש

אמנם באמת לא ק"מ דס"ד דמקשן דודאי איירי גם בדלף שאינו ראוי ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו דאינם מוקצין כלל, כי יהיה מותר לטלטלן ולשופכן דהיה כגרף של רעי שמותר לסלקם ממנו, אלא דס"ד דמ"מ מותר לעשותו גם לכתחלה דאם תרד הדלף על הארץ יגרע עוד שלא יוכל גם לסלקן מעליו, ולכן בכה"ג יוכל ליתן הכלי תחת הדלף גם לכתחלה, אבל מ"מ על ר' יצחק קשה דהדלף בעצמו בלא הכלי הלא לא יוכל לסלקו ואינו ניטל בשבת, ומשני לא בדלף הראוי, וא"כ לפ"ז הלא ע"כ ה"ק דאף בלא דר' יצחק ע"כ איירי בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי הרי אין עושין גרף של רעי לכתחלה ומוטב יותר שתרד על הארץ מאליו משיעשה הגרף של רעי בידים, ואף אם נאמר שאינו משני אלא לר' יצחק, ע"כ גם לדידן הכי הוא כיון דדייקו בדבריהם בכ"מ אין עושין גרף של רעי, משמע דלעשות בידים הוא דאסור אבל אם יעשה מאליו לית לן בה ואף אם בלא עשייתו יהיה עוד גרף יותר גרוע

והשתא הלא שמעינן מזה דבדלף שאינו ראוי חלה אסור