זיו המשנה חלק א קיז

שם, ומה לי כל גופו בבת אחת או אבר אבר לענין גזירה זו, אלא ע"כ אינו מתיר אלא בבית, וע"ז פליג שמואל שם ואמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו, וקי"ל כוותי', אבל במרחץ עצמו ודאי גם פניו ידיו ורגליו אסור, ולזה אמר רבינו שפיר דבמערה דינה כמרחץ ואסור גם רחיצת פניו ידיו ורגליו משום שיבא לידי זיעה כבמרחץ, ומפרש רבינו דברי המשנה הרוחץ במי מערה בהכי דדיעבד אין לכתחלה לא אפילו רחיצת פניו ידיו ורגליו

פן ב' והוא העיקר לע"ד, והוא דרבינו אינו מפרש מי מערה דמתניתין בחמי האור כפירש"י ותוס', אלא שהוחמו מעצמן מהבל המערה, ועליהן לא היה בודאי גזירת מרחצאות כלל ודינן כצונן ממש לרחוץ בהן בבית, אבל המשנה אמרה הרוחץ במי מערה דיעבד אין לכתחלה לא בשרוחץ בהמערה עצמה ומשום דאית בה הבלא ודינה כמרחץ, וזהו דאמר הגמרא שם מכלל ד דלהשתטף כל גופו אפילו לכתחלה ש"ד, אפילו במערה עצמה ולא גזרו בשטיפה משום רחיצה מני ר"ש היא דמתיר בשטיפה גם בחמי האור, דאלו לר"י דאסר השטיפה אע"ג דלאו רחיצה היא משום גזירת רחיצה, א"כ גם במערה יש לאסור משום רחיצה ומשום זיעה, והכל חדא גזירה היא כדגזרו שטיפה משום רחיצה ורחיצה בבית משום רחיצה במרחץ וגם בחמין של ע"ש משום חמין שהוחמו בשבת וגם גזרו בזיעה משום רחיצה, ואטו שבת גזרו גם ביו"ט, וע"כ משום דהכל חדא גזירה היא, וזהו דאמר רבינו שפיר ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, דמשמע שכן דרכן של מי המערות להיות חמין ואע"פ שבהן לא היה גזירת מרחצאות אם היה רוחץ במים ההם בביתו דעדיפא טובא גם מחמי טבריא שעוברין על פתח גיהנם והוחמו מאש ההיא ואעפ"כ במערות עצמן אסור הרחיצה בהן כמו מחמי האור שמא ע"י רחיצה והבל המערות ביחד יבא לידי זיעה ודינה כזיעת המרחץ, וא"כ ממילא מובן דגם השטיפה אסור בהן כיון דהאיסור הוא משום זיעה ולא משום רחיצה עצמה, מה לי רחיצה מי לי שטיפה, ודינה במערות כחמי האור ממש שזכר איסור השטיפה מקודם, ולא כוון רבינו כלל לדייק בזה לשון רחיצה ולאפוקי שטיפה אלא איכפל להשמיענו טעם הרחיצה שאסור גם בהם משום הבל וזיעה, ולהורות דמטעם זה דינן כחמי האור, וממילא מובן דהושוו לחמי האור לכל דיניו, וכן משמע להדיא מדברי המ"מ שהבין הכי בדעת רבינו דמי מערה לאו חמי האור הן אלא שהן חמין מעצמן מהבל המערה וכמ"ש, ולענין דין רחיצה בחמי טבריא ודאי צ"ל כמ"ש בפן הא', ובזה א"ש הכל לנכון בסיעד"ש בפשיטות מאד ודו"ק

פרק כג הלכה ג אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ומותר להערים בדבר זה. עיין מ"מ שהקשה על זה דבגמרא דף קל"ט ב' הוא דאמרו זה, ושם אמר רב אשי בלשון זה, הערמה קאמרת הערמה בדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה, הרי דלא שרי הערמה זו אלא לצורבא מרבנן ולא לאינש דעלמא, ואיך כתב רבינו להתיר הערמה זו בסתמא לכל אדם, וכתב לתרץ וז"ל ואולי שהוא סובר שלא אמר וצורבא מרבנן בדוקא אלא משום ההעברה במברא וזה הוא שלא הזכיר רבינו הדין ההוא כלל לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכ"ל, ולע"ד אין זה תירץ כלל דהרי גם ההעברה במברא הוא רק הערמה בדרבנן ואם אותה הערמה לא הותרה אלא לצורבא מרבנן כ"כ ודאי כל הערמה בדרבנן דמ"ש זמ"ז

לכן נראה לע"ד דלרבינו לשון הגמרא קשיתי' דאי ס"ד דאסרו רבנן הערמה לכל אדם לבר מצורבא דרבנן גם בדרבנן, הכי היה לו לומר הערמה בדרבנן היא ובצורבא מרבנן לא גזרו רבנן, ומה הוא זה שאמר וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה, ועוד דאם אסרו הערמה לכל אדם הרי שבות גמור הוא והאיך שרי לצורבא מרבנן, והרי בכל השבותים לא חילקו בין צורבא מרבנן לשאר אינשי, וגם בהני שבותים עצמן של סתימת הנקב בחבית והעברה במברא לא הותר גם לצורבא מרבנן בלא הערמה, ואם גם הערמה שבות היא איך הותר לצורבא מרבנן ומה לי שבות זה או זה, לכן מפרש לה רבינו לדברי רב אשי הכי "הערמה קאמרת הערמה בדרבנן היא" ומותר לכל אדם, ועוד דהכא בצורבא מרבנן ודאי גם הערמה ליכא, כי "צורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה" גם הערמה כי היה בודאי מחמיר על עצמו אף שמותרת מן הדין, אלא בודאי כוון באמת לאצנועי' תמן, וגם כוון באמת למינט במברא, ולא להערמה איכוין, ולזה שפיר כתב רבינו "ומותר להערים בדבר זה" בסתמא, ומה שלא זכר ההערמה דמברא בדבריו משום דהיא היא כיון דגם היא רק הערמה בדרבנן הוא, ותדע דהכי הוא דהרי כ"כ התירו הערמה בדרבנן לכל אדם באותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט משום צער בע"ח וכתבי' רבינו בפ"ב מהל' יו"ט הלכה ד' ע"ש, וכ"ש הכא משום הפסד יינו ושמירת פירותיו, כנלע"ד נכון ודו"ק

הלכה יז ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאין מקפידין. עיין מ"מ שכתב דיש חולקין על דברי רבינו דכיון דבגמ' תלו טעמא בדרב יהודה אמר רב דאמר מותר לאדם להלוות לבניו ולב"ב בריבית, וכיון דלא קי"ל כרב אף ההפסה אסורה במנה גדולה כנגד מנה קטנה, וע"ש מ"ש על זה, ועיין בכ"מ שדחה תירוצו, ולדבריו נשאר דברי רבינו בקשיא

ולעד"ן דקושיא מעיקרא ליתא, דהרי רבינו ביאר דבריו וטעמו מפורש דלא משום הא דר"י אמר רב הוא דפסק הכי, דהרי אמר בטעמו "מפני שאין מקפידין", ואלו טעמי' דר"י אמר רב הוא מפני שהכל שלו הוא כדפירש"י בגמ', ושיטת רבינו בגמ' פ' שואל דף קמ"ט הוא זה לע"ד, דהמשנה אמרה מפיס אדם עם בניו ועם ב"ב על השולחן ובלבד שלא יכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ופשטא דמתניתין משמע דאינו מתיר בבניו וב"ב אלא במנות שוות ולא במנה גדולה כנגד מנה קטנה, אבל עם איש אחר אפילו במנות שוות אסור, וכ"ז אינו אסור אלא בשבת, אבל בחול מותר גם עם אחר ובכ"ע גם במנה גדולה כנגד מנה קטנה, ולפ"ז הלא קשיא בה תלתא, חדא דבשווין למה אסור גם עם אחר, שנית דבמנה גדולה כנגד מנה קטנה הרי גם בחול יש לאסור לאחרים דהרי הוה זה קוביא ממש, שלישית דעם בניו וב"ב אמרה המשנה דחלוקין מעם אחר ולמה אינו מותר גם במנה גדולה כנגד מנה קטנה גם בשבת, דודאי לא שייך דין דקוביא בבניו וב"ב שאינם מקפידין זע"ז כלל ומוותרין תמיד זל"ז, וכי גרע זה מהא דאמרו באיזהו נשך דף ע"ה אמר ר"י אמר שמואל ת"ח מותרין ללוות זמ"ז בריבית מ"ט מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי, א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין ואריך, הרי דגם באיסור ריבית דאורייתא התירו לת"ח משום דמכונים למתנה, וכ"ש בקוביא דרבנן דמותר אדם עם בניו וב"ב דמוותרי להדדי תמיד יותר מת"ח זל"ז, ולזה הוא דאמר הש"ס, עם בניו ועם ב"ב אין ועם אחר לא מ"ט, ור"ל כיון דשריא בבניו וב"ב ע"כ ההפסה אינה אות שמקפידין זע"ז וא"כ עם אחר נמי, ולכן תלה שאלתו בההיתר דעם בניו וב"ב, ואף שידע ג"כ מהא דר"י אמר שמואל דבני חבורה המקפידים כו', אבל התרצין לא הבין כוונתו ואמר לו כדר"י אמר שמואל דבני חבורה המקפידין כו' ור"ל ולכן אף שאינו ידוע שמקפידין הן ההפסה לבד הוא אות שמקפידין זע"ז, ולזה פריך ליה מיד א"ה דההפסה הוא אות הקפדה בניו וב"ב נמי, ואמר בניו וב"ב היינו טעמא כדר"י אמר רב, דגם ריבית גמורה מותר לדידהו מפני שהכל שלו ולא חיישינן מה שמקפידין זע"ז, ולזה פריך ע"ז א"ה מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי, ור"ל בשלמא אם נאמר דגם בבניו וב"ב חיישינן אם מקפידין זע"ז א"ש מה דאסרו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, אלא שישאר קושייתי הראשונה דא"כ בשווין נמי אם נאמר דההפסה הוא אות שמקפידין זע"ז, ואם נאמר דההפסה אינה אות הקפדה ישאר קושייתי הקודמת דא"ה אחר נמי וכ"ש שיקשה קושייתי זאת דאפילו מנה גדולה