זיו המשנה חלק א קטו

לפני הבהמה ומפספסין את הכיפין, אבל כפי הנוסחא שכתבתי א"ש בפשיטות והיא גרסת רבינו בלא ספק, ולזה אמר רבינו שפיר דאלומות קטנות מפספסין והוא פקיעי עמיר דהמשנה, ואלומות גדולות אין מפספסין והן הן הזירין וכמ"ש, ובזה עולין דברי הש"ס ודברי רבינו בקנה אחד, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה לא אין מקיאין את האוכל בשבת בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור כו', וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי שכל אלו וכי"ב אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן

עיין מ"מ שכתב ואסור לדחוק כו' זה לא מצאתי מבואר אלא א"כ יהיה פירוש לאסוכי ינוקא שזכרו שבת קכ"ג ויפסוק רבינו כמאן דאוסר, והביאני לזה לפי שלא מצאתי בחבורו דין אסוכי שהזכרתי, וא"כ הוא יש לתמוה למה לא פסק כרב ששת דשרי וצ"ע עכ"ל

ולעד"ן אם באמת זה הוא דין אסוכי דפליגי ביה ר"נ ור"ש בשבת שם תמיהתו מעיקרא לא ק"מ, דבהגהת מיימוני אות ו' הביא באמת הגירסא מהופכת דר"נ שרי ורב ששת אסר ע"ש, וא"כ הלא שפיר פסק כרב ששת דאסור דהלכה כוותיה באיסורא

אמנם באמת נראה זה דוחק שיפרש רבינו דין האסוכי (בגמ' שלפנינו הגירסא אסובי) דלא כפירוש כל הראשונים שפירשו שהוא מעין לפופי אלא שחילקו קצת ביניהן, עיין רש"י ותוס' שם, לכן נראה לע"ד דגם רבינו מפרשי' כפירוש כל הראשונים שהוא מעין לפופי ופסק כרב ששת דגם זה שרי ואין חילוק בין לפופי ללפופי, ולכן סתם רבינו ואמר סתמא דמותר ללפף את הקטן באין חילוק בין ע"י בגדים בין ע"י ידיו: עוד נראה לע"ד יותר דרבינו ס"ל שאין חילוק כלל בין האי לפיפה ללפיפה דשבת קכ"ט ב', ומ"מ לא קשיא מר"נ אר"נ דבאסובי אסר ר"נ ובלפופי בדף קכ"ט ב' שרי ר"נ בעצמו, דהאי לפיפה דשרי ר"נ הוא ביום הולדו כדאיתא שם מפורש דסכנה היא לו אם לא ילפפו ולכן אמר דמותר משום פקוח נפש, אבל האי אסובי דאסר ר"נ הוא לאחר זמן שאין בו סכנה ולכן אסר משום מתקן, אבל רבינו התיר הלפיפה גם לאחר זמן כרב ששת

ובזה א"ש בפשיטות דקדוק עצום בדברי רבינו מה שכפל דין הלפיפה שתי פעמים הכא ולעיל פרק ב' הלכה י"ד, וגם התם אמר בטעמו מפני שסכנה היא לו, והכא אמר בטעמו מפני שכל אלו אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, אבל לפי מ"ש הלא א"ש בפשיטות דהתם בפ"ב אמר בלשונו ומרחיצין את הולד ביום שנולד כו' ומלפפין אותו, ולזה אמר בטעמו מפני שסכנה היא לו, להורות לן דלכן גם ר"נ מודה בו דמותר, והוא הלפיפה דדף קכ"ט ב', אבל הכא אמר בלשונו וללפף את הקטן, לא אמר את הולד וביום שנולד, אלא את "הקטן" והוא לאחר זמן, וזה הוא דין דאסובי דדף קכ"ג דשרי רב ששת גם בו ופסק כוותי'

אמנם הדין דאסור לדחוק כריסו של תינוק כתב רבינו מסברת עצמו והיא ראוי' אליו, והוא דברי המשנה שבת קמ"ז וכתבי' רבינו לעיל בהלכה כ"ח כ"ט ל', סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין אין יורדין לקורדימה כו' ומפרש לה רבינו בהלכה כ"ח מפני שהוא רפואה ור"ל וגזרינן משום שחיקת סמנין, הרי מפורש דכל דבר שהוא משום רפואה אסור לעשות בשבת גם בידים משום גזירה דשחיקת סמנין, ולזה כתב רבינו שפיר דלפ"ז אסור ג"כ לדחוק כריסו של תינוק אף שהוא בידים ולא בסם, משום גזירה דשחיקת סמנין, אלא דרבינו דייק בלשונו בזה בטעמו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין כדי שלא יוקשה לן ממה שכתב אח"כ דמותר לכפות כוס על הטבור ומותר ליחנק וללפף כו', וכן מהא דכתב מקודם אין מקיאין את האוכל בסם אבל בידו מותר, הרי דמה שעושה בידים אף לרפואה לא גזרינן משום שחיקת סמנין, לזה אמר בטעמו "שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין', ובטעם ההיתירים שאח"ז אמר בטעמו "שכל אלו אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה", ור"ל שכל דבר שעיקר רפואתו באה מסמנין כמו להביא זיעה לחולה ולשלשל אז אסור לעשות הרפואה אפילו בידים שמא יבא לעשות הרפואה הזאת ע"י סמנין ויבא גם לשוחקן בשבת והכל גזירה אחת הוא ולכן אין חילוק בהן בין ע"י סם בין ע"י מעשה בידים, אבל דבר שעיקר רפואתו נעשית בידים אף שלפעמים עושין זה גם ע"י סם, אז מותר לעשות הרפואה בידים ואפילו בכלי כי אין שום חילוק בזה בין ביד בין בכלי, אבל ע"י סם ודאי אסור, ולכן להקיא כי עיקרו נעשית בידים ע"י ידו מותר וע"י סם אסור, ומה שלא הזכיר רבינו בהעלאת אזנים דע"י סם אסור, משום שכתבו מקודם בדין דלהקיא, ובכל זה מסולק ג"כ כל מה שדקדק הכ"מ על דברי רבינו בזה ע"ש ודו"ק

אלא דאכתי איכא למידק בדברי רבינו במה שמתיר אפיקטוזין דהיינו להקיא ע"י ידו בכ"ע, ובגמרא משמע דאיירי רק במי שמקיא רק לתענוג כדי שיהיה תאב לאכל, וכדתניא בדף קמ"ז ב' ר' נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין, וכן בדף קכ"ג א"ר נחמן מנא אמינא לה דאסובי ינוקא אסור דתנן אין עושין אפיקטוזין בשבת, וע"כ משום דמפרש לה בשאינו עושה אותה לרפואה והאיסור הוא רק משום מתקן וכדפירש"י שם, וא"כ לפ"ז הלא י"ל דרק בכה"ג הוא דמתיר שם ביד אבל לרפואה גם ביד אסור, וצ"ל משום דהמשנה סתמא אמרה אין עושין אפקטוזין בשבת, הלא בודאי איירי בכל ענין בין לרפואה בין לתענוג, וא"כ כשאמר עלה רבב"ח אמר ר"י לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר ודאי ג"כ מתיר ביד בכל ענין, אלא דר' נחמיה הוא דאיירי לאסור גם בחול כשעושה לתענוג לבד, וגם ר"נ דייק לה מהא דאין עושין אפיקטוזין בכ"ע גם לתענוג, ובפרט שכן הוא מוכרח מהא דמותר לכפות כוס על הטבור וליחנוק וללפף כמ"ש, ולכן שפיר מתיר רבינו האפיקטוזין ביד בכל ענין גם לרפואה דלא גרעה מהא דמותר ליחנק וכל השאר משום דעיקרן אינן נעשין בסם אלא בידים וכמ"ש, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה לג מגבל חייב משום לש לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה כו' אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה כו' והיא הנקראת שתית מותר לגבל והוא שיהיה רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות כו'. עיין לח"מ שכתב וקשה לדברי רבינו דמפרש דשתית וקלי שני דברים היכי אמרו בגמ' קנ"ו כתוב אפנקסי' דלוי כו' ולית חילא בידי' למיסר מדר"י בר"י, הא ר"י בר"י לא איירי אלא בקלי ואינהו הוו גבלי שתיתא ושתיתא עבה לכ"ע אסור עכ"ל, וע"ש מ"ש בזה

וכל דבריו תמוהין וכנראה שלא עיין בגמרא כלל, דמ"ש הא ר"י בר"י לא איירי אלא בקלי, לא"ה הוא דר"י בר"י לא איירי אלא בקמח ומורסן ואמר אינו חייב בהן עד שיגבל, אלא שהגמרא דייק הכי דלדידיה דגם בקמח ומורסן אינו חייב בנתינת מים לחוד עד שיגבל, א"כ בקלי גובלין כלאחר יד בשינויי מעט מעט, וכ"ש בשתית שמותר לדידיה אף בעבה וקשה ע"י שינוי, והברייתא דאמרה ושוין שבוחשין את השתית, והיינו דגם רבי מודה בו פריך שפיר והאמרת אין גובלין, ור"ל דרבי הרי אמר אין גובלין את הקלי אפילו ע"י שינוי הרי ס"ל דקלי לא עדיף מקמח לענין גבול, וא"כ לדידיה הרי יש לגזור גם בשתית הגבול אטו קלי, ואמר ל"ק הא בעבה אוסר רבי באמת דגבול ממש הוא ואסור אטו קלי, הא ברכה הוא דמודה רבי דמותר דלאו גבול הוא אלא נתינת מים לבד דזה מותר גם בקל גם לרבי, וכל זה אינו אלא לרבי אבל לר"י בר"י דמתיר הגבול