זיו המשנה חלק א קיד

בשביל בהמה משום דנראה כטוחן כי הוא בא ג"כ לרכך התבואה ע"י הטחינה והבישול שיהיו יפין לאכילה, אמנם דבר שהוא קשה לאכל לא מצד קשיותו, אלא מצד גדלו ועביו שהבהמה לא תוכל ליקח את כולו לתוך פי' ובא לחותכו כדי להקטינו, בזה לא אסרו רבנן כלל כיון שלא בא לרככו אלא להקטינו זה לא דמיא לטוחן כלל

ועתה בזה יתבאר הסוגיא בפשיטות מאד, דהמשנה דאמרה לאסור ולא לחייב בשחת וחרובין ולהתיר בדלועין ונבלה ודאי מסתברא דאיירי בכל ענין בין בקשין בין ברכין, ולכן חשבה בכל בבא אחד מהרכין ואחד מהקשין כדי לדמותן זל"ז וזל"ז, והנה בשחת וחרובין דאמרה רק לאסור ולא לחייב, פשיטא הוא דהאיסור אינו אלא מדרבנן וא"כ ודאי בקשין הוה הטעם משום דנראה כטוחן, ואף שאין זה טוחן ממש דאין טחינה בפירות הנאכלין חיין ואין זה מלאכה כלל מדאורייתא, מ"מ רבנן אסרוהו על שבחד צד דמיא ג"כ לטוחן שהחתיכה באה לרככן מקשיותן בין בשחת בין בחרובין ולכן נראה כטוחן, אבל כשהן רכיכין הרי לא שייך בזה נראה כטוחן כלל, ולמה אסרה המשנה בזה אם לא משום טעמי' דר"י משום דטירחא שלא לצורך הוא, וזהו דאמר הש"ס בפירכתו על ר"ה, מאי לאו חרובין דומיא דשחת מה שחת דרכיכי אף חרובין דרכיכי, ור"ל כיון דנקיט חדא דדרכו להיות רכיך וחדא דדרכו להיות קשה ע"כ בכל גוונא הוא דאוסר בין ברכיך בין בקשה ושחת דומיא דחרובין דקשין, וחרובין דומיא דשחת דרכיכין בכ"ע אסור מדרבנן, והשתא בשלמא שחת דומיא דחרובין בקשין, א"ש דאסרוה רבנן משום דנראה כטוחן, אבל חרובין דומיא דשחת ברכיכי מ"ט אסרוה רבנן הלא זה לאו נראה כטוחן הוא כלל, אע"כ משום טירחא הוא, אלמא לא טרחינן באוכלין ותיובתא דר"ה, ואמר אמר לך ר"ה לא שחת דומיא דחרובין דאקושי, ר"ל ר"ה יאמר דלא איירי אלא בדאקושי לבד והאיסור הוא משום דנראה כטוחן, אבל ברכיכי באמת אין שום איסור, והדר אמר ת"ש מחתכין את הדלועין ואת הנבלה מאי לאו דלועין דומיא דנבלה דרכיכי, ור"ל דבדלועין ונבלה בודאי לא שייך כלל לאסור משום דנראה כטוחן אף בקשין דבין דלועין ובין נבלה אינן קשין כלל מצד עצמן, אלא קשיותן הוא רק משום גדלן ועוביין ואם בא לחותכן אינו בא לרככן אלא רק להקטינן וא"כ בודאי בקשין יש שפיר היתר לחותכן לשווין אוכלא, אבל ע"כ הרי ודאי איירי בכ"ע בין בנבלה דומיא דדלועין ובין בדלועין דומיא דנבלה, ובשלמא בנבלה דומיא דדלועין דקשין הן מחמת גודלן ועביין שפיר יש היתר לחותכן לר"י משום דאשוויי אוכלא הוא, אבל דלועין דומיא דנבלה דרכיכין ג"כ התירה המשנה, אלמא טרחינן באוכלין ותיובתא דר"י ור"ל דהרי התירה המשנה בין לשוויי אוכלא ובין למטרח באוכלא, ומ"מ לא הקשה מזה גם על ר"ה, כי זה ידע שיאמר דכמו דמשנה הראשונה איירי אליבי' רק בענין אחד באקושי, כן המשנה השניה הזאת. איירי ג"כ רק בענין אחד ברכיכי, אבל לר"י דמוקי למשנה הראשונה בכל ענין ע"כ כ"כ המשנה השניה הזאת איירי ג"כ בכ"ע

או די"ל יותר דס"ד דהמקשה דהך סיפא ע"כ הוה רק מענין אחד ברכיכי דלועין דומיא דנבלה, דא"א לומר שהוא מתיר גם בקשין, דהרי בקשין בודאי יש לאסור משום דנראה כטוחן כמו ברישא אלא ודאי איירי רק ברכיכין לבד, ומשני אמר לך ר"י לא נבלה דומיא דדלועין ג"כ, מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני, ור"ל דגם סיפא איירי בכ"ע כמו ברישא דלועין דומיא דנבלה דשניהם רכיכין מצד עצמן והחיתוך לא בא לרככן, ונבלה דומיא דדלועין דאשוני, לא אמר דאקושי אלא דאשוני ר"ל עבה וגדול (מלשון עשת שן ואלף בעין מתחלף או מלשון שן סלע וכן מצינו בעירובין דף ב' דדמי כמשוניתא ופירש"י כשן סלע כו' ע"ש) דדלועין אף הקטנים שבהן א"א להבהמה לאוכלם כשהם שלמים דודאי תחנק עצמה מחמת עביין וגדלן כן נבלה ג"כ איירי בנבלה גדולה שאף אבר אחד ממנה הוא גדול ועב שלא יוכלו הכלבים לאוכלה עד שיחתכוהו ולשויא אוכלה, ולזה אמר והיכי משכחת לה נבלה גדולה כזאת שגם אבר אחד ממנה יהיה גדול יותר מדאי שלא תהיה ראויה לפני הכלבים בלא חתוך, ואמר שפיר בבשר פילי דודאי הם גדולים יותר מדאי ואינה ראוי' לכלבים בלא חתוך בשום אופן

נמצא לפ"ז איירי המשנה אליבי' דר"י בין רישא בין סיפא בכל ענין בין ברכיכי בין בקשין ואפ"ה ברישא אסרה בקשין משום דנראה כטוחן וברכיכי משום טירחא, ובסיפא התירה ג"כ בכ"ע כיון דכולן רכיכין מצד עצמן וקשין מצד גדלן ועוביין. ואין בהם לא משום טוחן ולא משום טירחא, ולכן אתיא המשנה אליבי' דר"י בפשיטות טפי מאליבי' דר"ה דאליבי' לא איירה כולה אלא בענין אחד לבד, וגם בגמרא נשאר ר"ה בקשיא, לכן ודאי דההלכתא הוא כר"י

אמנם צ"ל עוד בדעת רבינו דהא דאמר והיכי משכחת לה בבשר פילי, לא הוצרך לזה אלא על הדומיא דדלועין שבשום אופן לא תוכל הבהמה ליקח דלעת שלם לתוך פי', ודומה לזה הוה רק בשר פילי אבל לענין היתר החיתוך לר"י כדי לישוויי אוכלא ודאי הוא בכל נבלה דבלא חיתוך אינו ראוי לאכילה לכלבים שאף אם לא יחנק באבר שלם כמו הבהמה בדלעת שלם, מ"מ אינו ראוי לאכילה בלא חיתוך לחתיכות, ואשוויי אוכלא הוא בכל נבלה ולא טירחא שלא לצורך, ובזה מסולק כל הקושיית והספיקות שהערנו וא"ש כל דברי הסוגיא בפשיטות בעזה"י ודו"ק

ועתה הלא דברי רבינו מבוררים, דמתחלה אמר למלתא דפסיקא "המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו דוקא ה"ז תולדת טוחן וחייב" מדאורייתא, אבל שלא לבשלו אין בו משום טוחן מדאורייתא, והדר אמר "לפיכך" כיון דכדי לבשלו אית ביה משום טוחן דאורייתא, "אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה" מדרבנן "מפני שנראה כטוחן" משום דהחתוך בהם הוא כדי לרככו ודמי ג"כ בחד צד לטוחן שהוא ג"כ כדי לרככו, ומשום דסתם חרובין הם קשים, ושחת דומיא דחרובין הם קשים ג"כ, ולזה סתם הדברים ואמר טעמו משום שנראה כטוחן, וזה לכ"ע אסור בין לר"ה בין לר"י מטעם זה, והדר אמר, "אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים", משום שהם אינם קשים מצד עצמן אלא רק משום גדלן ועוביין והחתוך בהם אינו כדי לרככו אלא כדי להקטינו לכן אין בהם איסור אף מדרבנן, ואמר בטעמו שפיר "שאין טחינה בפירות" דסתמא עומדין לאוכלן חיין שלא לבשל והחתוך בהן ג"כ אינו לרכך כי הם רכין מצד עצמן ואינו אלא כדי להקטינן, וזה ההיתר ג"כ הוא לכ"ע בין לר"ה בין לר"י, והדר בא להשמיענו הדין דטירחא דבשחת וחרובין רכין ג"כ אין מרסקין דאף שאין בהם משום טוחן עכ"פ אסורים משום טירחא שלא לצורך ולהשמיענו שפוסק כר"י ולא כר"ה, לזה אמר "ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן", והוא כר"י דאמר מטרח באוכלא לא טרחינן, וממילא שמעינן דכ"כ לשחת וחרובין רכין ג"כ א"א בהן איסור הקודם דאף שאין בהן הטעם דנראה כטוחן אבל אסורין משום טירחה וכר"י, ולזה סתם הדברים בהאיסור הקודם בשחת וחרובין משום דהאיסור הוא בין ברכין בין בקשים אלא דהטעם אמר מתחלה משום דנראה כטוחן משום דסתמן קשין הן וכמ"ש

אמנם מה שמחלק באלומות בין קטנים לגדולים ומתיר הפספוס בקטנים, נראה לע"ד דרבינו מפרש להא דפקיע עמיר וזירין בהכי לפי דברי ר"י, דאמר פקיעין תרי קשרים, והם אלומות קטנות שאינן צריכין אלא לתרי קשרים, וזירין תלתא קשרים והן אלומות גדולות הצריכין לשלשה קשרים, ומסאת רבינו בודאי הכי הוא בדברי ר"י "וה"ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין, וכיפין פספוסי נמי מפספסין אבל לא הזירין לפספוס אלא להתיר", ובודאי גירסא זו נכונה יותר דהשתא שפיר חלקה המשנה הזירין מפקיע עמיר משום שהן חלוקין בדינן, פקיע עמיר מפספסין אבל לא הזירין, משא"כ לנוסחתינו הרי דינן שוה ולמה חלקן המשנה מהדדי ולא ערבינהו יחד לומר מתירין פקיע עמיר וזירין