זיו המשנה חלק א קיא

אינו נזקק להן שהוא לשון פטור דהמשנה, וכן חלק בין מקושרין לאינן מקושרין שהוא כמסקנא דגמ', ואפ"ה תפס לשון המשנה דפטור אבל אין בו איסור, להורות דדברי אביי עיקר לגבי ר"ח שהוא לדברי רבא לענין טעם המשנה גם לפי המסקנא, דכל החשש באינן מקושרין משום שמא קמיעין הן דאדם טורח לעשות קמיע כעין תפלין, ובמקושרין כולי האי לא טרח וכדברי ההלכות, דמחמת זה פסק רבינו מתחלה גם לענין תכלת כרבא דתלינהו תכלת ותפלין זב"ז, וכיון דהלכתא כוותי' לגבי תפלין גם לפי המסקנא משום דגם אביי ס"ל כוותי', הלכתא כוותי' גם לענין תכלת, ודלא כר' אלעזר דבתרא הוא לגבי ר"א, אבל לבסוף חזר בו משום דברייתא דתני אהבה ברי' דר"ז מסייע ליה לר"א ולכן ע"כ יש לחלק בין תכלת לתפלין דטירחא דתכלת לפוסקן ולשוזרן דמיא לטירחא דתפלין המקושרות, ופסוקין לבד דמיא לטירחא דתפלין שאינן מקושרות, ואף דבאמת גם זה אינו מוכרח די"ל גם לפי המסקנא דהברייתא אתיא כר"מ ור"י דלא טרח, אבל לדינא קי"ל כסתם משנה וכרבנן דר"י, דלדידהו טרח אינש גם כולי האי וכדברי רבא וכהנ"ל, ורבינו רק מגודל ענוותנותו השיב לחכמי לוני"ל שטעה בזה אבל באמת לא טעה כלל, ושפיר י"ל דתכלת דין אחד להן עם תפלין לדינא, אלא דמ"מ כיון דמדברי אביי אין ראיה דס"ל כרבא גם לענין תכלת, וסברא, גדולה יש לחלק בניהם כמ"ש, אין להוציא ברייתא סתמית מהלכתא, ושפיר י"ל דגבי תכלת לכ"ע לא טרח אינש כולי האי וכתפלין המקושרות, אשר זה הוא בודאי דעת ר"א, ולכן שפיר חזר בו רבינו ופסק בדין התכלת כר"א וכדברי הברייתא, ובדין תפלין פסק כדברי רבא ואביי בטעמא דמתניתין וכן הוא דעת ההלכות, וא"ש לנכון בפשיטות וברויחא מאד בסיעד"ש ודו"ק

פרק כ הלכה ג אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לעכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לעכו"ם שמא ישאיל או ישכיר כו'. נשאלתי מרב אחד דלמה השמיט רבינו גם טעם דנסיוני שאמרו בגמ' ע"ז דף ט"ו וכבר כתב הר"ן ז"ל שם הטעם, ולי נראה לתרץ הכי דהתם אמר הש"ס בלשונו דזימנין דזבנה לה סמוך לשקה"ח וא"ל תא נסיי' ושמעה לקלי' ואזלה מחמתו, א"כ משמע דהוא לא כוון לזה דתיזל מחמתי' רק שמעה לקלי' מאלי', וא"כ הוא בגדר דבר שאינו מתכוין וזה אינו אלא לר"י, אבל להרמב"ם דפסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר הרי לא שייך עוד טעם זה ולכן לא הזכירו הרמב"ם עכ"ל השואל

תשובה לע"ד זה אינו כלל, חדא דהרי שם בע"ז דייק הש"ס מפורש בלשונו "וניחא ליה דתיזל", ואי בלא מתכוין ולר"י למה לן שיהא ניחא ליה דתיזל כיון דאף בלא מתכוין כלל אסור, ועוד כיון דניחא ליה דתיזל ע"י קלי' הרי שוב הוה זה מתכוין, ועוד דהתם הלא אמר והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת, והרי עיקר פלוגתא דר"י ור"ש בגרירה דמטה כסא וספסל הוא רק איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד, וכדאמר הש"ס (שבת דף מ"ו ב') וא"כ הלא האיסור דר"י אינו אלא מדרבנן, ומנא ליה דגם מדאורייתא יתחייב חטאת לר"י במחמר גם בלא מתכוין, וכן מוכיח לכאורה הסוגיא דפסחים (דף כ"ה ב') דמוקי לפלוגתייהו באפשר ולא קמכוין דוקא אבל בלא אפשר ולא קמכוין לכ"ע שרי ויליף מניה גם לעלמא ע"ש, ואי דאורייתא היא מה לי אפשר ומה לי לא אפשר, ועוד דהתם במחמר בלא מתכוין שמדבר עם העכו"ם והיא שומעת קולו ואזלת מאלי', הרי זה הוא ממש מתעסק דפטור לכ"ע בשבת דמלאכת מחשבת הוא דאסרה תורה, וכדאיתא בכריתות (דף י"ט ב') דאף אם עשה מעשה ממש אלא שנתכוין לדבר המותר דפטור לכ"ע ע"ש, וכ"ש הכא שלא היה אלא דבור לבד, ואיך אמר שם דהמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת. דאיזה מחמר הוא והלא רק מתעסק הוא לדבר עם הגוי בדברים המותרים, ועוד דלמה לא נגזור כ"כ גם לר"ש דדלמא יכוין להשמיע קולו שתיזל מחמתו, אלא ודאי פשיטא הוא דאיירי במתכוין שהוא מחמר ממש, אלא דלא חיישינן שיתחיל למחמר בשבת עצמו אלא שיתחיל למחמר סמוך לשקה"ח ובתוך כך תשקע החמה ותיזל גם אז מחמת קולו כי הוא יכוין להגביה קולו כדי שתיזל מחמתו, ולזה דייק ואמר וניחא ליה דתיזל, ולכן אמר שפיר שהוא מחמר ממש וחייב חטאת, ואין זה ענין לפלוגתא דר"י ור"ש כלל

אמנם בישוב דברי רבינו למה ליה לדחוק עצמו בפירצה דחוקה במקום שיש שער מרווח פתוח לנגדו, דהלא הגמרא אמר בלשונו והוה ליה מחמר, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת, ומשמע להדיא דרק משום דחייב חטאת הוא דגזרו ביה, אבל אי לא היה חיוב חטאת במחמר לא הוה גזרו ביה רבנן משום נסיוני, וא"כ הרי רבינו בעצמו הקדים לומר בהלכה א' וב' ואמר לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור, ואמר עוד והלא לאו מפורש בתורה כו' ונמצא לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד, והוא דברי ר' יוחנן בשבת קנ"ד, והלא בזה השמיענו טעמו ונימוקו דלפ"ז לא שייך עוד טעם דנסיוני במכירת בהמה גסה, ולכן אמר מיד בהלכה ג' הדין דאסור למכור בהמה גסה לעכו"ם מחמת ב' טעמים הראשונים שאמרו בגמ' משום שאלה ושכירות שהוא לכ"ע, וזה הוא פשוט בדעת רבינו, וגם הר"ן לא הוצרך להשמיענו אלא שלא יקשה עוד דאף אם הוא פטור מחטאת וממלקות מ"מ אכתי לאו איכא במחמר גם לר' יוחנן, ולמה לא נגזור גם לדידיה משום מחמר דלאו לחוד, לזה אמר הר"ן דגם זה משמיענו רבינו במה שתלה לאו דמחמר בלאו דשביתת בהמתו, לומר דכי היכי דלא חשו לגזור משום לאו דשביתה בנסיוני כן אין לגזור משום לאו דמחמר לר' יוחנן כיון שאין בו ג"כ לא חיוב חטאת ולא מלקות כמו בלאו דשביתה, ולא גזרו אלא למ"ד דמחמר חייב חטאת ולא לדידן דקי"ל כר' יוחנן וכל זה הוא פשוט ודו"ק

אמנם באמת תמה אני גם על דברי הר"ן בזה במה שהבין דרבינו תלה לאו דמחמר בלאו דשביתת בהמתו, דהלא רבינו מפורש מחלק ביניהם דאמר בהלכה א' דבשביתת בהמתו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דלמען ינוח שורך וגו', ורק במחמר אמר שיש לאו גמור לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך, כדאמרו בריש מי שהחשיך, וא"כ האיך אפשר לדמות לאו דמחמר לעשה דשביתת בהמתו, לכן נראה דלא כוון רבינו לזה כלל וגם הר"ן כתב רק דרך אפשר, אבל דעת רבינו הוא פשוט כמ"ש דכיון דמ"ד זה שאמר גזירה משום נסיוני אמר מפורש בטעמו משום דהוה ליה מחמר והמחמר אחר בהמתו חייב חטאת מכלל דלמ"ד דאינו חייב חטאת לא גזרינן משום ניסיוני וכמ"ש ובזה ג"כ ממילא מסולקת קושיית הר"ן שם דלמה הוצרך לומר בניסיוני הטעם דמחמר ולמה לא אמר משום שביתת בהמתו, דשביתת בהמתו כיון דאינה אלא עשה לא גזרו בה בניסיוני שהוא חשש רחוק מאד ולא גזרו אלא משום שאלה ושכירות שהוא חשש קרוב וכמ"ש הר"ן שם, וגם משום מחמר לא גזרו בנסיוני אלא משום שהוא חייב חטאת אבל לר' יוחנן דאינו חייב חטאת אע"פ שהוא לאו גמור ג"כ לא גזרו ביה משום נסיוני וכ"ש משום שביתת בהמתו שאינה אלא עשה, ולפ"ז אדרבא ילפינן שביתת בהמתו ממחמר ולא מחמר משביתת בהמתו, ודו"ק

הלכה ז ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מד' אמות אבל קודם שתבוא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מד' אמות. עיין מ"מ שכתב ובפ"ו כתב ג"כ שמציאה אינו נותנה לעכו"ם אבל יוליכנה פחות פחות מד"א והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה עכ"ל, וע"ש בפ"ו שכתבתי דט"ס הוא בדברי המ"מ והכי צ"ל והוא "כשלא" באה לידו וכשאינו יכול להחשיך עליה, ע"ש

ועיין עוד שם שכתבתי טעם נכון לדעת רבינו בזה מה שבכיסו עדיף נתינה לעכו"ם מהולכת פחות פחות מד' אמות,