זיו המשנה חלק א קט

וס"ד דכל הפטור הוא משום דאין דרך הוצאה בכך דאי משום דהוא מקום פטור הרי תניא בדף ה' ב' שם המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, אע"כ כל הפטור לגבי העומד ונוטל מזה ונותן לזה הוא משום דלאו דרך הוצאה הוא בכך, דדרך ההוצאה הוא להוציא מהבית לחוץ וליתן להעני או שהעני יכנס לבית וליטול אבל לעמוד איש הבינים על האסקופה וליטול מבעה"ב וליתן להעני אין זה דרך הוצאה ולכן הוא פטור, ולזה אמר לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר דהמוציא בידו בכ"ע דרך הוצאה היא ואפילו למעלה מראשו, וכ"ש זה העומד על האסקופה ומוציא בידו, ומשני שפיר התם לא נח וכמ"ש לעיל דהרי רבא, המעביר אמר, שמהלך ברגליו ומעביר, שגם גופו לא נח ולכן ודאי כיון שמוציאו בידו אפילו שלא כדרך הוצאה ג"כ חייב דכל שבידו בכ"ע הוה דרך הוצאה, הכא נח, גופו במקום האסקופה ולכן כיון שהגיע החפץ נגד גופו הוה כנח גם החפץ שם במקום שהוא נח, ואף שבאמת לא נחה ובהוצאה אחת נתן להעני, הוה זה שלא כדרך הוצאה אפילו כשמוציא בידו דידו בתר גופא גרירה בכ"מ, וא"כ לפ"ז גם התיובתא ממשנה דעירובין על רבא ג"כ מתרצה בהכי שפיר דודאי דייקינן מהמשנה הא אם הוציא פטור אבל אסור דכיון דגם שם נח גופו במקום אחד כיון שהגיע החפץ כנגד גופו בתוך ד' אמות הוה כנח גם החפץ שם ולכן הוא פטור, משא"כ הא דרבא הרי לא נח גופו ולכן הוא חייב, ולכן שפיר פסק רבינו הא דרבא דהמוציא בידו אפילו למעלה מראשו ג"כ דרך הוצאה היא וחייב אבל דוקא התם במעביר ולא נח גופו, ושפיר פסק הכא בעומד ברה"י ומטלטל בר"ה דאם הוציא פטור כיון דנח גופו הוה כהנחת החפץ כנגדו וכהא דעומד על האסקופה בפרק י"ד הלכה ט"ו, ואמר ג"כ שפיר בטעמו מפני שהוא ברשות אחרת, דאם היה עומד ג"כ בר"ה והיה מעביר בידו מצד זה לצד זה ד' אמות בודאי היה חייב, דהרי זה הוא דרך הוצאה גמורה, ולא אמר רבא המעביר דוקא דלא נח גופו ג"כ, אלא משום שהוציא שלא כדרך הוצאה, אלא רק משום שהוציא בידו אמרינן דהוא דרך הוצאה מיקרי, ולכן אם היה נח גופו במקום אחד אמרינן דגם ידו בתר גופא גרירא והוה כנח גם החפץ שבידו, ואם העביר ולא נח ידו עם החפץ, גם בידו מיקרי זה לאו דרך הוצאה, דדרך ההוצאה היא דבמקום דנח גופו שם ינוח גם היד עם החפץ, ולכן דייק רבא בדבריו רק המעביר שגם גופו לא נח, ולכן שפיר מיקרי זה דרך הוצאה אפילו למעלה מראשו, אבל אם הוא ברשות אחרת וידו מוציא ברשות אחרת דודאי ידו בתר גופא גרירא, וכל זמן שהוא מעביר בידו שלא כנגד גופו הוה זה דרך הוצאה דכל שבידו הוה דרך הוצאה אף ברשות אחרת, אבל כשמגיע ידו עם החפץ כנגד גופו שהוא נח בודאי גם בידו לאו דרך הוצאה היא אם לא תנוח גם היא במקום שהגוף נח ולכן פטור הוא אבל אסור, וזהו ג"כ הטעם של עומד על האסקופה דאע"ג דכשמהלך דרך האסקופה בהוצאתו חייב דמהלך לאו כעומד דמי והוה זה דרך הוצאה גמורה מ"מ כשעומד על האסקופה כשמגיע ידו כנגדו הוה כנח על האסקופה ואע"ג שבאמת לא נחה הוה זה לאו דרך הוצאה אף ע"ג שמוציא בידו, והנה הראב"ד לשיטתו שפירש דברי רבא כפירש ר"ח בפרק י"ב שפיר השיג, אבל לשיטת רבינו בפירוש דברי רבא ובפירוש הסוגיא שפיר פסק הכא דפטור אבל אסור וככל הנ"ל

ומזה תראה שאין ממש בדברי המג"א ריש סימן ש"נ שכתב לדברי הראב"ד והמ"מ להלכה פסוקה דאם הוציא חייב ולא חש כלל להביא עכ"פ גם דעת רבינו שהוא פטור כאלו הם דברים דחויים, ובאמת העיקר כדברי רבינו שהוא פטור, כי אף אם אין בידינו להכריע בין ההרים הגדולים עכ"ז כיון שהראנו פנים מסבירות לדברי רבינו לא יהא אלא ספק ג"כ יש לפוטרו, כי אין לחייב אלא בראיה ברורה כמ"ש המ"מ לעיל פרק ט' ה' ז' ובפרט שבאמת דברי רבינו ושיטתו היא מחוורת מאד לפמ"ש בשני הפנים הללו בין בדברי רבא ובין בדברי הסוגיות וכל דבריו אמת וצדק ונכונים בפשיטות וברויחא בסיעד"ש ודו"ק

פרק טז הלכה ו אם נזרע ממנו בית סאתים מותר לטלטל בכולו נלע"ד דט"ס הוא וצ"ל "אם נזרע "מיעוטו ממנו בית סאתים מותר לטלטל בכולו דאם נזרע רובו אף בית סאתים אסור לטלטל בכולו כדאיתא בגמרא להדיא ע"ש וד"ל וענין מ"ש בזה בפרק ד' מה' מעשר הלכה י"ד

הלכה ז מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית ג' סאין כו' נפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת כשהיתה והקרפף אסור כשהיה שאין אויר החצר מתירו ובהשגות אינו תופס דרך הגמרא אלא אפילו קרפף וב"ס שנפרץ במלואו לחצר הקרפף אסור מפני שאין אויר מחיצות מתירו והחצר מותרת כשהיתה עכ"ל, ועיין במ"מ מה שכתב בזה לדעת רבינו ואסיק לבסוף ובאמת שאין הסוגיא שם נוחה לפי זה עכ"ל, ועיין כ"מ מ"ש ג"כ בשם הרמ"ך לתמוה על דברי רבינו

ולעד"ן דדברי רבינו נכונים ומתיישב שפיר לפי הסוגיא עירובין דף כ"ג ב' ודף כ"ד שם דאמר שם הכי, קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור, ואסיק שם ורב ירמיה מדיפתי מתני לקולא הא מיעוטא שרי אמר ר"ה ברי' דר"י לא אמרן אלא בית סאתים אבל יותר מבית סאתים אסור ע"כ

והנה קרפף שנזרע אף אם הוקף לדירה הרי הוה כהוקף שלא לדירה ואמר להדיא דאף אם נזרע מיעוטא כיון שהוא יותר מבית סאתים אסור לטלטל בתוכו ואף שהוא פרוץ במלואו לרובו שלא נזרע שהוקף לדירה שדינו כחצר מ"מ אסור לטלטל בתוכו כי אין אויר החצר מתירו, והרי זה הוא ממש דיניה של רבינו לענין איסור הקרפף וטעמו, אלא דרבינו רצה להשמיענו ג"כ דין החצר, לכן תפס בדבריו דברי רב חסדא שבדף כ"ה ב' שם דאמר קרפף שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו (לפי גירסת רבינו כדכתב המ"מ) חצר מותרת וקרפף אסור, ומפרש ליה רבינו דודאי איירי בקרפף שהוא יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה, ומשמיענו דקרפף נשאר באיסורו ואין אויר החצר מתירו, והחצר נשאר בהתירו כיון שהוא לא נפרץ במלואו לקרפף כדדייק בלשונו דאמר לגבי קרפף שנפרץ במלואו, אבל לגבי חצר אמר רק ונפרצה חצר כנגדו אבל מהצדדין נשארו גיפופי, ולכן אפילו אם נפרץ יותר מעשר אמות ג"כ אין הקרפף אוסר החצר כיון דמדאורייתא הקרפף רה"י גמור הוא וכדכתב המ"מ, וזהו דלא כדברי התוס' שם בד"ה קרפף ע"ש, ועתה הלא דברי רבינו אמתיים ע"פ שני הסוגיות הללו

אמנם כל דברי הסוגיא בדף כ"ה ב' שם מפרש לה רבינו ג"כ בקרפף שהוא בית סאתים בצמצום כפירש"י דאמר ר"ז (ורבה לפי גירסת רבינו) ומודינא בקרפף שנפרץ במלואו לחצר שאסור מ"ט הואיל ואויר חצר מייתרו, וזהו דין אחר שלא הזכירו רבינו כלל כי לא הוצרך להזכירו, והוא דעיקר דבריו ודאי הוא אליבייהו דרבנן דאית להו דחצר אויר האוסר הוא לגבי קרפף, אבל למאי דפסק רבינו בפרק ג' מה' עירובין הלכה י"ח כר"ש דגגות חצרות וקרפיפות רשות אחת הן, לא שייך דין זה כלל, וכדפריך עליה רב יוסף שם "וכי אויר המותר לו אוסרו", והא דאמר לו אביי שם כמאן כר"ש לר"ש נמי הא איכא אויר מקום מחיצות, ודאי דאין כוונתו לאוקמי דברי רבה בהכי, דזה פשיטא הוא כיון דעכשיו נעשה הקרפף יתר על בית סאתים מבלעדי החצר ומאי קמ"ל, ועוד דאיהו הרי אמר בלשונו "הואיל ואויר חצר מייתרו", לא אמר הואיל ואויר מקום מחיצות מייתרו, אלא אויר חצר מייתרו, הרי מפורש טעמו הוא דאויר החצר אוסרו אע"פ שאין בקרפף גם עם המחיצה ביחד רק בית סאתים או פחות, אלא כוונת אביי הוא זה בודאי דרבה בעצמו בודאי לא אמר דבריו אלא לרבנן, אבל מ"מ פרכא לא שייך לפרוכי עליה גם לדידן דקי"ל כר"ש, משום דגם לר"ש משכחת האי דינא בקרפף שהוא בית סאתים בצמצום, ועם מקום מחיצות הרי נעשה יתר על בית סאתים ואויר מקום מחיצות מייתרו, וזהו דאמר