זיו המשנה חלק א קב

אצבעות, אבל רוחב הסיט הוא ב' טפחים, ורוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים ע"ש, אבל לכאורה קשה על זה מדברי רבינו עצמו בפי' המשנה ערלה פ"ג מ' ג' שפי' שם דסיט הוא שתות זרת והוא שני אצבעות, וכתב דאף דיש בזה פירושים אחרים מ"מ תפס פי' זה משום שהוא פחות שבשיעורים ויש לחוש ביה לחומרא ע"ש, וא"כ כאן לענין חיוב חטאת בשבת הרי לא היה ראוי לו לחפוס פי' זה, וכמ"ש המ"מ כאן בהלכה ז' דלכן פסק רבינו כמ"ד סיט פשוט ולא כפוף משום שהוא לקולא ואין לחייב אלא בראיה ברורה ע"ש, אבל ראיתי בפי' המשנה בהאורג שם, שרצה רבינו בעצמו מתחלה לומר דאם רוחב הסיט הוא שתות זרת הוה רוחב הסיט כפול שליש זרת, (והוא כמ"ש לעיל) אבל אח"כ הביא לדברי הגאון שפירש שהוא המרחק שיש בין אגודל לאצבע, ומדברים אלו הכריע לחלק בין מלא הסיט למלא רוחב הסיט, (כן היא הגירסא בפנים וכן עיקר ודלא כאשר מוגה שם בצדו הסיט כפול) ע"ש, והוא כדברי המ"מ ממש, ור"ל דמלא הסיט הוא שתות זרת והוא ב' אצבעות, אבל מלא רוחב הסיט הוא שני שלישי זרת והוא ב' טפחים, ומלא רוחב סיט כפול הוא ד' טפחים, וכמ"ש רבינו כאן, ומדבריו אלו משמע שזה נתחדש לו עתה מדברי הגאון ולא כאשר כתב בפי' המשנה דערלה שתופס פי' רק מחומרא אלא שכן הוא עיקר לדעתו ולכן שפיר פסקו גם לענין חיוב חטאת דשבת

אמנם עכ"ז עדיין קשיא טובא על זה, דהרי אמרו בשבת דף ע"ט על דברי המשנה הנ"ל המלבן והמנפץ כו' אלמא כיון דלטוי' קאי שיעורה כטווי ע"ש, וא"כ הרי סתם חוטין לאריגה קאי והיה ראוי לומר כיון דלאריגה קאי שיעורה כארוג, וא"כ סו"ס היה ראוי שיהיה שיעור אחד לכולן, ואם שיעור הארוג הוא ב' חוטין באורך ב' אצבעות, יש להיות שיעור הטווי וגם הגזיזה והליבון והניפוץ העומד לטוי' ולאריגה ד' אצבעות, וכן כתבו התוס' בדף ע"ט שם וז"ל הוה ליה למינקט כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה עכ"ל, משמע להדיא דגם שיעור אריגה הכי הוא, ועכ"פ החוטין העומדין לאריגה בודאי שיעור אחד להן, וכן לפירש"י ודאי הטווי והארוג שווין הן בשיעורן דשני חוטין מלא הסיט הוא ממש חוט אחד מלא סיט כפול, ולשיטת רבינו קשיא

אמנם נראה לע"ד דתורת אמת היא בפי הגאון ובפי רבינו ז"ל, וכי אדרבא לשיטתם הגיזה והטווי והארוג שווין הן בשיעורן ממש, ואעפ"כ זה הוה שיעורו בד' טפחים וזה הוה שיעורו בב' אצבעות ואלו ואלו שיעור אחד הוא ממש, והוא כי הנה מלאכת האריג נעשה ע"י שני מינים, השתי, והערב, וכשם שמלאכת האריג נעשה בהערב כן הוא נעשה בהשתי כי זה בלא זה לאו אריג הוא, וא"כ החוט הטווי של ד' טפחים והם י"ו אצבעות כשהוא עומד לאריג יש לחלקו בין לשתי בין לערב, והנה חזינן דעת רבנן דפליגי על ר"א בריש האורג שם ומצרכו דוקא שני חוטים גם בסוף בהערב, ובודאי טעמן הוא משום דחוט אחד לא יתקיים אבל שני חוטים אף אם החוט התחתון לא יתקיים אבל הוא מחזיק בעד העליון שיתקיים, ולכן הם מחייבים בשני חוטים גם בתחלה, כי החוט הראשונה העליונה תתקיים משני הקצוות, מלמטה מחזיק בעדה חוט התחתונה השנית ומלמעלה מחזיק בעדה הבתי נירין, וא"כ לפ"ז במלאכת האריג בשתי שאין דבר שיעכב עליו משני צידיו ודאי בעינן גם לרבנן שלשה בתי נירין ואז כל בית ניר שבצדדין מעכבין בעד האמצעי שיתקיים, ולכן אמרה הברייתא בהאורג שם דשלשה בתי נירין הן הפחות שבשתי, דאמרה ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין, וכן כתב רבינו לקמן בהלכה י"ח כלשון זה ממש ע"ש, והנה רש"י פי' שם במשנה דחוט השתי הוא כפול בכל בית ניר ע"ש, וא"כ בשלשה בתי נירין הרי הן ששה חוטין של שתי, ובערב מצרכו רבנן שני חוטין, הרי ביחד לשתי ולערב צריכין להיות לא פחות מן שמונה חוטין, וא"כ לפ"ז הרי החוט הטווי של י"ו אצבעות שהם ד' טפחים כשנרצה לעשות ממנו אריג של שתי ושל ערב בתחלה, נצטרך לחלקו לשמונה חוטים ששה לשתי לשלשה בתי נירין ושנים לערב, והרי אז תהיה כל חוט ארכה ב' אצבעות, הרי מפורש דב' אצבעות שבאריג הוא שיעור אחד ממש עם ד' טפחים שבגיזה ושבטווי וכדברי הש"ס דבדף ע"ט הנ"ל, ואף דכשמוסיף על האריג לבסוף סגי בב' חוטים לבד, עכ"ז כשנתנו חז"ל שיעור לגיזה ולטווי, נתנו להם השיעור של אריג שלמה מתחלתו שצריך לעשות מהחוט כל מעשה האריג לחלקה לח' חיטין של ב' אצבעות, וא"ש הכל בפשיטות, והוא כפתור ופרח בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ח הנוטל צפרניו כו' הרי זה תולדת גוזז וחייב והוא שיטול בכלי אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור, וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה, עיין מ"מ שכתב על מ"ש רבינו, וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי, הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין דף ק"ג נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב וזה נ"ל כמוכרח שם ודברי רבינו צל"ע עכ"ל

והנה נפלאתי על המ"מ דלמה לו להביא ממרחק לחמו מהסוגיא דעירובין, ולכן הוצרך להניח זה בצ"ע, והלא בדברי רבינו עצמו מבואר דיבלת דיניה שוה ממש לנוטל צפרניו דבכלי הוה מלאכה גמורה דאורייתא וחייב עליה, חדא דהרי אמר בלשונו "וכן החותך יבלת", הרי דמדמהו ממש לנוטל צפרניו, דבנוטל צפרניו הרי אמר דאם נטלן בכלי חייב, ועוד דמיד אח"ז אמר דמותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ולמה מותר לחתוך ביד במקדש ע"כ משום שהוא רק שבות ואין שבות במקדש, וא"כ למה אמר אבל לא בכלי, וע"כ משום שהוא מלאכה גמורה דאורייתא, וכן אמר רבינו מפורש בפרק א' מה' קרבן פסח הלכה י"ח דבכלי אסור לחתוך משום שהיה יכול לעשות מאתמול וביד מותר משום שאין שבות במקדש כלל, והיינו דבכלי שהיא מלאכה דאורייתא אינו מותר גם לגבי פסח ואף שהותר בו שארי מלאכות דאורייתא, הוא רק משום שא"א לעשות אותם מאתמול, אבל זה שהיה אפשר לעשות מאתמול לא הותר, אבל ביד שהוא רק שבות דרבנן אף שהיה אפשר לעשות מאתמול שרי גם לכתחלה שאין שבות במקדש כלל, וע"ש מ"ש בזה, ועתה האיך אמר מתחלה דהחותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור והרי אמר בעצמו דבכלי הזה מלאכה גמורה דאורייתא, וסותר ד"ע בתוך כדי דבור

לכן נלע"ד שאין צורך בזה לשום עיון כי ט"ס דמוכח הוא והכי צ"ל, "וכן החותך יבלת מגופו בכלי חייב וביד פטור בין לו בין לאחר", וכדין נוטל צפרניו ממש ולכן שפיר אמר ביה לשון וכן כנלע"ד ודו"ק

הלכה יא המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב והסוחט את הבגד כו' ה"ז מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי כיבוס הוא. עיין מ"מ שהביא דברי הרמב"ן שכתב, והסוחט בגד תולדת צבע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כו', וכתב עליו הכ"מ וז"ל ואיני יורד לעומק דעת הרמב"ן במאי דמרכיב בגד אחרי ריכשי אצובע ואמלבן כו' עכ"ל

ולעד"ן דכוונתו הוא פשוט דאף הבגד שנבלע בו יין אף שכבר נצבע בהיין מ"מ הסחיטה היא מצרכי הצביעה כדרך מלבן שהסחיטה ממים מלבן הבגד ואף שכבר נכבס מ"מ הסחיטה מלבן הכביסה יותר במה שסוחטו ממים העכורים שבו, כן אם נצבע ביין הסחיטה מלבן הצביעה מיין העכורים שבו ונעשה הצביעה צלול יותר, ולכן הוא תולדות צובע משום מלבן כי אם לא היה הסחיטה תולדת מלבן הרי לא היה בזה גם חשש צביעה כיון דכבר נצבע מהיין, אבל כיון שהסחיטה היא תולדת