זכרון י-הודה גרינוולד חלק א יב

שהביאו תו' והוא פ"ו מברכות ושם כתוב הן העושה ציצית לעצמו מב' שהחיינו וכן העושה תפילין לעצמו מברך שהחיינו וסבר הרמב"ם ז"ל בטעמו של דבר משום שהיא קנין לו, ובבא הג' למד ונפדה"ב שבגמ' פסחים והי' ס"ל בטעם הדבר כיון שאינו מצוי הוי כמו מצוה שבא מזלז"מ עשתד"ה. ונלענ"ד לפשיטות דהוי ס"ל לרמב"ם ז"ל דגור' מנחות מ"ז ע"ב דפשיט לי' מדר' יוחנן שאין מברכין על עשיית תפילין אק"ב לעשות מדלא חשיב לי' מ"מ מודה דמברכינן בעשיית התפילין שהחיינו כדי שלא יחלוק על התוספתא דברכות הנ"ל דתניא בה בהדיא העושה סוכה מברך שהחיינו נכנס ליישב בה מברך וכו' והיא שכ' הרמב"ם ז"ל בהלכה ח' פרק הנ"ל העושה סוכה או ציצית או תפילין אינו מברך בשעת עשייה וכו' מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר ר"ל שאינו גמר המצוה ואח"כ בהלכה ט' דברכת שהחיינו מברך בשעת עשייה והיינו כנ"ל להשוות גמ' דמנחות עם התוספתא. עכ"פ לשיטת הר"מ ז"ל בוודאי מברך שהחיינו כשבא להניח תפילין כשנעשה במ"צ והיינו דוקא כשהתפילין קנין לו ואבי' או אחר מקנין לו ולא כשמניח תפילין שאולין ולשי' הפרי תואר וחת"ס גם אז בודאי מברך שהחיינו כיון שנתחנך עתה בפ"א לקיים המצות דתו"ד הפ"ת שמחלק ג"כ ג' חילוקים והיינו הא' מצוה שהיא באה מזלז"מ ב' המצות הבאות לזמנים רחוקים כגון פדה"ב ובכלל זה קנה כלים חדשים הג' מצוה כשנתחנך לעשותה שלא הי' ראוי מקודם לעשותה דהיינו כשהגיע לחנוכת המצות ולבש תפילין יברך שהחיינו אבל אם קנה אח"כ תפילין אחרים לא יברך שהחיינו שאין זה מלבוש אלא מעשה מצוה ע"כ היוצא מזה אעפ"י שבפעם הא' מניח תפילין שאולין מ"מ מברך שהחיינו וכן היא שי' רש"י ז"ל במנחות דף ע"ה ע"ב שפי' על הא דתניא הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ומפרש ז"ל כגון שלא הקריב כהן זה מנחה מימיו ע"כ נראה לשיטתו פשיטא מי שנתחנך תחלה לעבודה בודאי מברך שהחיינו אלא אפי' מצוה פרטית ממעשה העבודה שלא קיים עדיין מימיו מברך כשבא עתה לקיים אותה עבודה בפעם א' ברכת שהחיינו ונפ"מ לפי מ"ש החת"ס בתשובה הנ"ל דוקא הנכנס לחיוב המצות לא כמ"ש רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה יע"ש. ובאמת דברי תפ"ת הנ"ל ג"כ הכי הוויין שכ' ג"כ וז"ל ואינו מברך שהחיינו בפעם הא' על התפילין אלא על שהגיעו הי"ת לגבול זה לגדר שהוא ראוי לקיים המצות ולא עת קודם באפס תקוה קיום המצות וכדאמרינן במנחות יברך שנתחנך על עבודת הזמן עכד"ה. ועפי"ז מחדש החת"ס ז"ל שם הלכה יע"ש, ולפי"ז נ"ל דנפ"מ באם עשה שאר מצוה דאו' אחר שנעשה בר מצוה ובירך אז ברכת שהחיינו ג"כ שפיר עביד ולא יברך אח"כ ברכת שהחיינו כשמניח תפילין בפעם ראשונה והיינו דוקא לשי' הפ"ת וח"ס אבל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל רשאי לברך ג"כ כשיניח תפילין בפ"א כנלענ"ד ועפנ"י ברכות כ"ז ע"ב דכ' דגם הרמב"ם ז"ל מודה להאי סברא דבחינוך למצוה מברך שהחיינו ועכ"פ כשזוכה בקנין תפילין שלו ולא בירך שהחיינו אחר שנעשה במ"צ מברך בפ"א כשמניח תפילין ברכת שהחיינו ויתכוין להודות שזיכהו הי"ת להיות במ"צ ולהתחנך לכל עבודת המצות, ותוס' גופי' בסוכה ובמנחות שדייקי מגמ' דמנחות מדלא חשיב לי' לריו"ח ברכת שהחיינו ע"כ דלא מברכינן י"ל ג"כ דל"פ על הלכה הנ"ל דהם מיירי רק מגדול העושה תפילין חדשים שאינו מברך על העשייה וכן ברכת שהחיינו ובזה מיירי ר' יוחנן, אבל מי שנתחנך תחילה י"ל דמודים גם הם דמברך שהחיינו בפעם הראשון וראיתי ג"כ במכתב מע"כ שהעירות בזה, ואני העני נראה לי ראי' ברורה לזה ג"כ מדכתבו שבירושלמי פליג על גמ' דילן והנה בירושלמי שם ברכות פ' הרואה בהלכה ג' מיירי רק בכל הלכתא דשם מגדול העושה סוכה או ציצית או תפילין ועז"א שם דמברך על העשי' ואבר לא ברכת שהחיינו] ועי' פרשיז"ל מנחות ע"ה הנ"ל פי' עוד פ"א כגון שהקריב מנחה חדשה כגון שהקריב מנחת העומר וקרוב לזה פירש הרמב"ם ז"ל בה' תמידין ומוספין פ"ז ה' י"ח שכ' וז"ל המקריב מנחה חדשה תחלה מברך שהחיינו והכונה ע"כ דהוי כמו מצוה הבאה מזמן לזמן וכל עיקר קו' תוס' בסוכה ממאי דאמרינן בעירובין מ' ע"ב דלא אמרינן שהחיינו אלא על הבא מזמן לזמן, יל"ת לשי' הר"מ ז"ל דקאמר התם בעירובין רשות לא קא מיבעיא לי כי קמיבעיא כי חובה מהו, ובמס' ביצה אמרינן מצוה לגבי חובה רשות קרי לי'. וע"כ נ"ל בר' שהחיינו דעל מצוה לא קמבעיא לי' דרשאי לברך אעפ"י שאינה דוקא מזלז"מ אבל לברך על הזמן גופא מצד חובה בזה צריך דוקא בדבר הבא מזלז"מ וע"ש. וראיתי שנתקשה כמ"ע על דברי הר"ן ז"ל בסוכה פ' לולב וערבה הנ"ל שכ' ופדה"ב אע"ג דלאו מזלז"מ אפ"ה כיון שהוא מצוה התלוי בזמן ל' של תינוק שיצא מכלל כפל וכו'. והקשה מע"כ א"כ גבי מילה נמי נימא הכי כיון דזמנו קבוע ליום ח' דוקא, ומתחלה גם בעיני יפלא אח"כ עיינתי בפנים ונראה דל"ק דז"ל כיון שהוא תלוי בזמן ל' יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי בי' שהחיינו. הנה אין כונתו משום שקבוע ליום ל' דוקא אלא הכונה שמברך שהחיינו על חיות וקיום התינוק מעתה ועלי' הוא מברך שהחיינו כנלע"ד לאמת בסד"ש. העולה מכל הנ"ל לכאורה דשפיר שייך לברך ברכת שהחיינו בהניחו בפ"א תפילין שקנה ולא בירך מקודם שהחיינו אחר שנעשה במ"ב על מצוה אחרת וממילא מאן דמברך שפיר קמברך ויניחו לו ברכות על ראשו ומ"מ מדכ' פרמ"ג ומח"ב ופ"ת בסי' כ"ח שלא לברך מאן דלא מברך אז בר' שהחיינו יש לו על מי לסמוך והבוחר יבחר, א"ד או"נ הדש"ת באהבה. הק' יודא גרו"ו.