זכרון יעקב (רמב"ם) קכה

בה ידי חובת שמחה משמע מזה שעיקר מחמת שאינה באה אלא מן החולין אבל אם נדר בהדיא לשם חגיגת ט"ו הוא יוצא בה משום חגיגה אע"פ ששחטה מערב יו"ט פ"ז נוכל לתרץ דהרמב"ם ס"ל כפירוש התוס' ד"ה שלמים (ד' ע' ע"ב) שכתבו בהדיא שאפילו נדר בפירוש לכם חגיגת ט"ו אינו יוצא בה אם שחט מעיו"ט. דזה הטעם שאינה באה אלא מן החולין הוא ג"כ טעם לשאינו יוצא אם שחט לשם חגיגה מעיו"ט. דכיון דאינה באה אלא מן החולין לכן אין לו לשחוט אלא בזמן חגיגה ולא בעיו"ט. והרמב"ם סובר כן

ומצאתי בצל"ח על פסחים (ד' ע"א) שכתב בפירוש בד"ה שלמים ששחטן דסוגיית הרמב"ם כהתוס' ובזה תירץ דברי הרמב"ם ה' יוד עיי"ש. ומה שכתב הרמב"ם ה' י"א. מי שהי' לו נדר או נדבה וכו' אינה יוצא חובת חגיגה ותיפוק ליה שאפילו נדר לשם חגיגה אינו יוצא בה משום ששחטה בעיו"ט ע"ז תירץ דנקט הכי לרבותא דאפילו הכי יוצא בה משום שלמי שמחה אע"ג דאיכא תרתי לגריעותא. א' שלא הקדישה לשם שמחה וגם לא היתה זבוחה בשעת שמחה וה"א דאינו יוצא בה משום שמחה קמ"ל דאפילו הכי יוצא

נחזור לעניננו דרב אשי הקשה מסיפא. ובפרט לבן תימא שאינו נאכל אלא ליום ולילה ובלילה אינו זמן חגיגה כלל וא"כ פשיטא שאינו יוצא בה ולכן מוכרח לומר דעבר ושחטה. כן נראה לענ"ד לתרץ דברי הגאונים הנ"ל וד' יהי' בעזרי

הלכות ק"פ פ' חמישי הלכה ח' נשים שנדחו לשני בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה הרי פ"ש להם רשות לפיכך אין שוחטים עליהן בפ"ע בשבת בפ"ש. והקשה הכ"מ דהא בפ' ב' כתב שעושין בפ"ש חבורה מנשים בפ"ע משמע דפסק כר' יוסי דאמר נשים בשני חובה וכאן פסק כר' יהודה דאמר רשות ותירץ דאע"ג דלענין חבורה בפ"ש קייל"ן כר' יוסי דהילכתא כוותי' לגבי ר' יהודה מ"מ לענין דוחה את השבת לא רצה לפסוק כמותו משום דר"א בגמ' שם סבר כוותי' דר' יהודה והקשה עליו הל"מ דא"כ אמאי קאמר בגמ' דר"א אתיא כר' יהודה. הא מצי סבר נמי כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ"ע בחול בפ"ש אך בשבת אינו דוחה ולענד"נ לתרץ דברי הכ"מ. דהגמ' לא היה יכול לאוקמי הא דר"א דאמר בפירוש נשים בשני רשות כר' יוסי ורק דס"ל דשוחטין עליהן בפ"ע דא"כ בסנהדרין (ד' י"ב ע"ב) דמוקי התם רב אשי הא דר"ש בן יהודה אמר משום ר"ש שהשיא להם חזקי' לעשות פסח שני שלא כדין כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין ונשים משלימות ועודפות על הטהורים מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוי רובן טהורין ומיעוטא טמאין ומדחי לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות והנה מתחילה כשטעה חזקי' וסבר שנשים בראשון חובה מסתמא סבר דגם בשני חובה דאל"כ לא הוו מדחי לפ"ש כמו שכתבו התוספות בפסחים ובסנהדרין דאי הוי נשים בראשון חובה ובשני רשות לא היו נדחין לפ"ש וע"כ דסבר הי' חזקי' דגם בשני נשים חובה והשתא אי גם ר' יוסי סבר דנשים בשני רשות רק דשוחטין עליהן בפ"ע אם כן חזקי' דהי' סבר דגם בשני חובה הוי דלא כמאן:. (ובכ"ז דברי הכ"מ לחלק בין הא דשוחטין בפ"ע דמוכח מזה דנשים בשני חובה לבין דחיית שבת. אינו עולין יפה לפי סוגיית הגמרא בפסחים דמשמע דהא בהא תליא דאי הוי חובה דוחה נמי שבת ולכן לולא דברי הכ"מ הי' נראה פשיט לפרש דברי רבינו בפ"ב שכתב שם נשים עושות חבורות לעצמן דאין פירושו דנשים מותרות לעשות בפ"ע דהא כתב בפ' ה' דנשים בשני רשות רצו שוחטות לא רצו אין שוחטות ולפ"ז לא מצו למיעבד בפ"ע. אך כוונתו לפי מה דפסק דהפסח נאכל בשתי חבורות ורק דאינו אוכל בשני מקומות כר' יהודה יכולין הנשים לעשות להם חבורה בפ"ע היינו היכא שנמנו עם אנשים ונתחלקו לשני חבורות האנשים לבד והנשים לבד יכולות הנשים לעשות בפ"ע ולא חיישינן לפריצות. והא דנקיט גבי פסח שני. רבותא אשמעינן דלא גזרינן דילמא עבדי בפ"ע. וזה אסור דנשים בפ"ש רשות זה ברור

פרק ט"ו בהלכות שגגות ה"ז. כ"ג שנמשח בשמן המשחה ועבר מעבודתו מחמת מום או מחמת זקנה וכו' מביא פר על שגגתו לפי שאין בין כהן שעבר לכהן המשמש אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה והקשה הל"חמ הלא כה"ג שיש בו מום אינו כשר כלל לעבודה וע"ק דמשנה זו דאין בין כהן המשמש לכהן שעבר מיקמי בגמ' כר"מ דאמר דהשני מצות כהונה עליו ודלא כר' יוסי דאמר דהשני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט והרמב"ם פסק פ"ב מה' יו"כ כר' יוסי ואיך פסק כהך מהניתין הכא ע"ש שהאריך בתמיהות ולענד"נ דע"כ לא קאמר שהשני אינו ראוי לכ"ג ולא לכהן הדיוט רק כשאירע פסול ביו"כ לכ"ג ומינו אחר תחתיו לכ"ג לאותו יום לכן אינו ראוי להיות כ"ג כי יהי' איבה מכ"ג ראשון משא"כ כשאירע מום או איזה חולי עובר בכ"ג ועי"ז עבר הכ"ג הראשון ושימש השני כמה שנים ואח"כ נתרפא הכ"ג הראשון אין סברא שיעבור הכ"ג השני אלא גם הוא משמש ככ"ג. דבזה לא שייך איבה. וכן אם מחמה זקנה שנחלש כוחו מינו אחר תחתיו עד שיתחזק כחו. ואח"כ כששב לאיתנו. אין סברא להעביר את השני לגמרי ובוודאי גם השני הוא כ"ג. או אפשר הוא לבדו. כיון ששימש ימים רבים ומ"ש כאן הרמב"ם או מום ר"ל מום עובר וראי' לדברינו מתוס' נזיר (ד' מ"ז ע"א ד"ה וכן משוח בשמן המשחה) שכתבו שם באמצע הדבור דא"כ הל"ל משוח חזי לעבודה מרובה בגדים לא חזו לעבודה ע"ש ונראה לומר שמיירי שכ"ג גלה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים כגון שנגנז שמן המשחה ושימש כמה שנים שאין הראשון חוזר לעבודתו שוב שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים עכ"ל מוכח מדבריהם כמו שכתבנו דאם הכהן הראשון עבר מחמת מום עובר או מחמת חולי והשני שימש תחתיו כמה שנים. אף כשחוזר הראשון לעבודתו אחר שנתרפא או שעבר מומו שניהם ככ"ג לעשות עבודה ואין ביניהם רק פר יו"כ ועשירית האיפה ואין להקשות דלמה לא מוקי הגמ' במגילה הך מתניתין אפילו כר' יוסי ונימא דמיירי כהאי גווני יש לומר שהגמרא רוצה לאוקמא המשנה בכל גווני אפילו כשעבר הראשון רק ביום כפור מחמת טומאה וכדומה

רמב"ם פ"ד מהלכות שכנים הלכה ט' שתי גנות זו על גב זו פסק כר"ש כל שהעליון יכול לפשוט ידו וכו' והשאר הוא של תחתון ועיין לחם משנה שתמה על הרמב"ם איך בכאן פסק כר"ש שהוא כרבי מאיר ובערלה פסק כר"י ע"ש, מה שתירץ שר"ש פסק כרבי מאיר ולא מטעמא דרבי מאיר רק מחמת שמחשיב את העליון מחמת שיכול ליטול את עפרו וכו' עיי"ש: