זכרון יעקב (רמב"ם) קכג

לעבור בג' רגלים בבל תאחר מקרא אלה תעשו לה' במועדיכם עד שיעבור כל המועדות של כל השנה וא"כ אייתור דרשא דחג המצות וחג השבועות לתשלומין ואם תקשה על מה ולמה אחז שיטת הירושלמי והניח גמרא דידן ע"ז נשיב ונאמר כי הי' קשה לו על שיטת הגמרא דילן בר"ה (דף ד') שהקשה שם הגמרא על ת"ק ור"מ מאי עבדי בפסוק אלה תעשו לה' במועדיכם שלמד משם ר' יעקב שעובר בשני רגלים בבל תאחר ומתרץ הגמרא שזה מיבעי להו לדרבי יונה הוקשו כל המועדות זה לזה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו והי' קשה להרמב"ם תינח לרבי מאיר שסובר כן בשבועות פ"א. אך לר' יהודא שהלכתא כוותי' וגם הרמב"ם בהלכות טומאה ובקרבנות, פסק כרבי יהודא קרא למאי אתי. כי לר' יהודא לא הוקשו המועדות להדדי ועיין תוספות שם שיש ב' תירוצים בסוגיא ולתירוץ א' גם רבי יהודא סובר דרשא דהוקשו כל המועדות להדדי. אך לתירוץ השני ר' יהודא לא סבירא לי' הך דרש והרמב"ם אחז כתירוץ זה וא"כ קרא דמועדיכם למה לי' אלא פירש שהגמרא בר"ה (דף ד') לא תירץ אלא לרבי מאיר ולת"ק באם יסביר כרבי מאיר בהא שכולן שווין אך אם יסביר הת"ק כרבי יהודא כדפסקינן הלכתא אזי מוכרחים לאמר שהת"ק יליף ג"כ מקרא דמועדיכם וכהירושלמי אלא שמחולק עם רבי יהודא שהת"ק סבירא לי' עד שיעבור כל רגלי השנה ורבי יעקב סבר שבשני מועדות עובר בבל תאחר ודו"ק ואתי שפיר דברי הרמב"ם וסמ"ג על נכון

ואגב גררא נדייק בהגמרא חגיגה (דף י"ז ע"ב) שאמר הגמרא ואע"ג דאתמר דרבי אליעזר אמר רבי אושיעא איצטרך דר' יעקב ע"ש והנה קשה למה לא הקשה כן הגמרא על רבא בר שמואל והנה בתוספות הקשו זאת ותירצו דאיצטריך לדרשת הצדוקים והנה עדיין קשה דלמה לא הקשה הגמרא ויתורץ כתירוץ התוספות כמו שהקשה על ר' יעקב ותירץ. אך המעיין בר"ה יראה כי הגמרא מדקדק מאוד כי שם יליף ר' אליעזר בן יעקב בהדיא תשלומין מחג המצות וחג השבועות וכאן יליף דבי רבי אליעזר בן יעקב מקרא ולפי זה סותר רבי אליעזר בן יעקב את עצמו לכן מתרץ הגמרא דאיצטרך תרווייהו הו ודו"ק

רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב' הלכה א' טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהם ספק אשה והקשה הלח"מ למה לא הביא הרמב"ם הרבותא דאף כשביציו מבחוץ פטור כדמוקי הגמ' דאל"ה ל"ל זכורך תיפוק ליה דהוי ספיקא. ונראה לתרץ דהנה בתוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה דמרבה ערל כטמא אומר הר"ר אלחנן דהא דאיצטריך קרא למעוטי טומטום ולא מטעם ספק ערל. ההיא דלא כר"ע כי אם לרבנן דר"ע דלר"ע לא צריך ולפום רהיטא נוכל לתרץ. דלכן לא הביא הרמב"ם כשביציו מבחוץ דהוא וודאי ערל. וערל כבר כתב הרמב"ם. אך בכ"ז אכתי לא ניחא דהא אי ביציו מבחוץ הוי וודאי ערל א"כ גם בסתם טומטום הוי ספק ערל. וא"כ לא הוצרך הרמב"ם לימר דהוי ספק אשה דהא אפילו איש נמי פטור משום ערל. כן הקשה המ"ל. ונראה לתרץ. ע"פ שנקדים תחלה הקדמה אחת. דוודאי הא דערל אינו ראוי לביאה הוא משום דדומה לטמא משמע דמקום דטמא מותר לכנוס גם ערל מותר לכנוס והנה בגמ' נדה (ד' כ"ח) איתא טומטום שראה לובן ואודם אינו שק על ביאת מקדש אבל שורפין עליו את התרומה מ"ט שנאמר מזכר עד נקבה מזכר וודאי ונקבה וודאי ולא טומטום שהיא ספק ופריך א"ה אפילו נגע בשרץ ונבלה נמי. ומתרץ אמר קרא מזכר בטומאה היוצאה מהזכר. העולה משם שטומאה היוצאה מגופו אינו מטמא טומטום וא"כ כיון שאינו מטמא בטומאה היוצאה מגופו. גם ספק ערל דהוי נמי ספק בגופו מותר בביאת מקדש דלא גרע מטמא וא"כ ביציו מבחוץ שהוא וודאי זכר אז הוא ערל וודאי ופטור מראי' דהא אסור בביאת מקדש ולא הוצרך הרמב"ם להביאו אך בטומטום שאין ביציו ב בחוץ ואז הוי ספק ערל וא"כ הי' מותר בביאת קרש הי' חייב בראי' והוצרך רך הרמב"ם לומר שהוא פטור מפני שהוא ספק אשה. והתוס' שכתבו דהסוגיא דלא ר"ע הוא רק כסביציו מבחוץ דהוא וודאי ערל. דלא איצטריך קרא על טומטום זה מזכורך כיון דהוא ערל ואסור בביאת מקדש. אבל טומטום סתם שהוא ספק ערל לא איפטר משום ספק ערל לפי מה שכתבנו דספק ערל מותר בביאת מקדש. וגם לר"ע לא מיפטר רק משום ספק אשה. ומה שיש להקשות עוד על הרמב"ם. דהא רבינו לא ס"ל כר"ע. כאשר הוכיח בלח"מ ד"ה למען ישמעו ואיך פסק כאן בערל כר"ע. כבר האריך בלח"מ לפלפל אי סוגיא דהכא פליגא על סוגיא דיבמות או לא ולפי א שם נפרש ביבמות שאני ערל דמאוס וא"כ אפילו לרבנן נמי פטור מראיה. ורבינו פוסק כרבנן נוכל לומר דרק בוודאי ערל מאוס ולא בטומטום שהוא ספק ערל. ואי לאו משם ספק אשה לא הי' טומטום פטור

ואגב נפרש מענין לענין באותו וענין ברמב"ם (הלכות ק"פ פ"ט ה"ז). בלח"מ שם תמה על רבינו שפסק בה"ז דתרומות דערל אסיר בתרומה משום ג"ש דתושב ושכיר וכו' ק גבי פסח אסור בערל אף בתרומה אסור בערל. והיינו כר' דס"ל כן. דלר"ע ערל אסור בתרומה כי טמא ותושב ושכיר האמור בתרומה אתי לגר שמל ולא טבל ולקטן שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ור"א לטעמי' דאמר גר שמל ולא טבל בימים הקדמונים גר מעלי' היא וקטן שנולד מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית וקשה על רבינו הא פסק בה' איסורי ביאה דגר בימים הקדמונים ולא טבל אינו גר וגם קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם והיינו כר"ע דאמר דתושב ושכיר האמור בתרומה אתי לאורויי על זה. ולמה בהלכות תרומות הביא הג"ש דתושב ושכיר לפסול בתרומה והיינו כר"א. ונראה לתרץ דהנה התוס' ביבמות כתבו (ד' מ"ז ע"ב) ד"ה כי פליגא. תימא כו' וי"ל דלעולם כר' יהושע ס"ל ולא מטעמי' דאיהו סב דבאבות נמי טבילה הוי ור"ע סבר וכו' היוצא לנו דר"י דס"ל דטבילה באבות היי לא סבר כטעמא דר"ע מדמעטי' קרא בפסח וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ' שלשה עשר מהלכות א"ב בשלשה דברים נכנסו ישראל לברי' במילה וטבילה כו' וא"כ סבר כר"י דבאבות הוי נמי טבילה א"כ לא צריך למילף דאינו גר עד שימול ויטבול מפסח רק מדר' יהושע וא"כ אייתר לי' הושב ושכיר דפסח לג"ש דערל אינו אוכל בתרומה ומה שכתב עוד הלח"מ (בהק"פ פ"ט ה"ז) וא"כ הא לא מצי סבר כר"א ע"ש. תמהני אנה מצא כן דנהי דר"א לבד לא מצי סבר כר' יהושע דהוא