זכרון יעקב (רמב"ם) קכב

אינו שאור וא"כ הלאו קדים. אך אחר העיון אין זה קושי' כלל עיין גמרא מכות (דף ט"ו) שמקשה הגמרא והא לא דמי ללאו דחסימה א"ל משום דכתיב עשה יתירא מגרע גרע ומקשה אי הכי לאו שניתק לעשה נמי לימא וכי מגרע גרע א"ל ההוא לנתקו ללאו הוא דאתא ועיין פירש"י שם עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עבירת הלאו לנתק את הלאו מעונש מלקות. משמע דווקא היכא שאינו מתקיים העשה כלל אלא לאחר הלאו אז הוא ניתק לעשה אבל אם יש מקום שיתקיים העשה בלא הלאו אזי לא בא העשה לתקן הלאו אפילו אם היו בחד מקום הלאו קודם וכקושית הגמרא וכי מפני דכתב בי' לאו יתירא מגרע גרע. וראי' לזה שאמר הגמרא בהדי' לפני זה כתיבא ותנינא כתיבא וישלחו מן המחנה ולא יטמאו וכו' ותנינא הבא אל המקדש טמא ושם אם נכנס טמא למקדש אי אפשר לקיים העשה אלא אחר הלאו אפ"ה קרי לי' קדים לעשה יען שיוכל להיות כעם אחד העשה וישלחו מן המחנה קודם דהיינו שנטמא במקדש עצמו דשם העשה קודם

הלכות תמידין ומוספין (פ' שמיני ה' י"ב) שחט ב' כבשים על ארבע חלות אם אמר יקדשו שנים מתוך ד' מושך שנים מהם ומניפן והשאר פודין אותם בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין והקשה הל"מ והא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וכן תמה על מ"ש בפי"ב מהלכות פה"מ. גבי תודה שנשחטה על פ' חלות לוקח מ' מכל פ' ומרים אחד מכל קרבן והמ' אחרות פודה ויוצא לחולין ע"ש שהאריך ולענ"ד נראה ליישב דהנה התוס' בעירובין (ד' נ' ע"ב) ד"ה ומ"ס לקרבן גדול מתכוין הקשו ל"ל לר"י לפרש לקרבן גדול קמיתכוין הלא ד"י ל"ל ברירה. והקשה המהרש"א למה לא הקשו כן לעיל מיניה דאמר התם דהיכא דאמר יקדשו מ' מתוך פ' דקדשי לכ"ע הא ר"י ל"ל ברירה ותירץ דכיון דמפרש דבריו ומברר דיקדשו מ' מתוך פ' אית ליה לר"י ברירה. ולכאורה הוא נגד דברי התוס' בעירובין (ד' ל"ז ע"א ד"ה דברי ר"מ) דמסקי שם להדיא דלא מצי לחלק בהכי דהא ר"י ל"ל ברירה אף היכא שמברר דבריו וצ"ל דהמהרש"א הקשה כן לפי תירוץ הראשון של התוספות שם דכתבו דיש לחלק בין היכא שמברר דבריו ומה שהקשו מגיטין נוכל ליישב ע"פ מ"ש התוס' בגיטין (דף כ"ד) ד"ה לאיזה שארצה. ואומר ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא דיש ברירה הכא מודה משום דכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה ובזה נוכל ליישב גם דעת הרמב"ם דס"ל ג"כ כדעת התוס' בתירוצם קמא לחלק בין היכא שמברר דבריו להיכא שאין מברר. וכיון דאמר יקדשו ב' מתוך ד' אפילו למאן דלא ס"ל ברירה בדאורייתא כאן יש ברירה כיון שבירר דבריו בפירוש לכן פסק כפשיטות הברייתא מושך מהן ב' ומניפן כי בתנופה הוברר הדבר איזה מהם קדשי והגם שתוס' כתבו בפ' התכלת שמניף ארבעתן וכן בפרק התודה (ד' ע"ח) שצריך להם שמונה מכל המינים זהו נוכל לומר שזהו לדעת ר"י וכתירוץ שני של התוס' בעירובין (ד' ל"ז) דר"י לא ס"ל ברירה אפילו היכא שמברר דבריו מסוגיא דר"פ ג' בגיטין לכן צריך להניף כאן כל הד' חלית ושם בהתודה צריך להרים שמונה מכל המינין. והרמב"ם אפשר דלא ס"ל כהתוס' והיכא שמברר דבריו יש ברירה לדידיה ובאחין שחלקו נמי מה"ט נמי לא הוי ברירה כיון דשם לא ביררו כ"כ דבריהם כמו הכא שהתנו בפירוש דיקדשו מ' מתוך שמונים ובגיטין ריש פ"ג גבי האומר לאיזו מכם שארצה נראה דשם פסק דזה גט ספק. משום דגם לרבינו הרמב"ם מספקא ליה אי הוי כמברר דבריו בפירוש או לא (ועיין שם בק"נ)

בהלכות חגיגה פרק א' הלכה א' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא די שלא קיים מ"ע אלא עבר ג"כ על לא יראו פני ריקם וכתב הלח"מ שר"ל שלא הביא גם בתשלומין שאלו הביא בתשלומין לא בטל מ"ע ולא עבר על לא תעשה ע"ש. והביא ראי' מסמ"ג ולענ"ד דברי הרמב"ם כפשטן. שהגם שמפורש במשנה שיש תשלומין לחגיגה כל שבעה היינו מצות חגיגה אבל עולת ראי' הגם כי יש לה תשלומין כל זיי"ן זהו רק כשלא ראה פנים בעזרה. אך אם ראה פנים בעזרה או ביום ראשון או ביום אחר ולא הביא עמו הקרבן בטל מ"ע ול"ת. והרמב"ם שנקט יום ראשון עיקר החיוב נקט וה"ה בשאר ימים בפעם אחת שבא ולא הביא תיכף ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה והראי' מהגמרא (דף ז') איתיבי' ריש לקיש לרבי יוחנן לא יראו פני ריקם א"ל התם בעיקר הרגל עובר משמע באותו ראי' תיכף עובר כי לס"ד דשם הפלוגתא אם צריך להביא כל פעם או לאו אבל בפעם א' עובר תיכף. והלישנא אחרינא לא קאמר אלא בשאר הרגל פליגי אם מותר להביא ב' פעמים אבל בזה לא פליג לשון א' וב' בעיקר הרגל שצריך להביא בעת ראיתו ודו"ק שוב מצאתי שהמפרש לירושלמי ג"כ פירש כן אכן תמהני עליו שכתב שהסמ"ג לא סבירא ליה הכי רק הרמב"ם ס"ל כן אכן לענ"ד כשנדקדק בדברי הסמ"ג ג"כ מבואר כן שבעת ראיתו צריך להביא ואם לא לא קיים המצוה ע"ש

שם הלכה ד' הביא הלח"מ תוספתא יש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה משא"כ בשתיהן ותמה הוא על התוספתא הלא משנה ערוכה היא מי שלא חג יו"ט א' של חג חוגג כל הרגל ע"ש: וכפי הגרסא שלנו אתי שפיר. שגרסינן שם שהשמחה נוהגת כל שבעה שמחויב לשמוח כל ימי החג רק שקרבנות שלמי שמחה אינו מחויב להביא רק פעם א' אימתי שירצה אך שמחת החג באכילה ושתי' וכסות נקי' מחוייב כל ימי החג משמע שמחויב כל הרגל. והראי' שבמשנה שם בסוכה אמרו מלמד שחייב בכבוד יו"ט אחרון של חג כשאר ימות החג ודוחק לומר שמיירי המשנה דווקא שלא שמח בשאר ימות החג אלא משמע ששמחה נוהגת כל שבעה רק אינו מחוייב לשחוט רק פעם אחד ובשאר ימות החג או שיוצא בכסות נקי' או שיוצא אם הזמינו אחד לאכול שלמים של חבירו: ופעם אחד מחויב בעצמו לשחוט אכן ראי' וחגיגה אינו נוהג כלל רק יום אחד ותו לא ואדרבה נראה כמוסיף לר"י. אם מקריב שני ימים חגיגה וגם עולת ראי' אמר רבי יוחנן (דף ז') שאינו רשאי להקריב רק פעם אחד ודו"ק

שם הלכה ז' ומפי השמועה למדו שעצרת כחג המנות לתשלומין. עיין לחם משנה שנשאר בצ"ע על הרמב"ם וביתר על הסמ"ג שאיך למד מפסוק חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות לתשלומין הלא הקרא צריך לבל תאחר לשיטתם שפסקו כת"ק רק מהקרא דרבה בר שמואל הי' לו ללמוד ע"ש ונלענ"ד נתרץ שהרמב"ם אחז בכאן שיטת הירושלמי (ר"ה פרק א) שלמד הת"ק