זרוע ימין על משנה אבות ג:ג

ר׳ שמעון אומר שלשה שאכלו וכו׳ רבינו עובדיה כתב ששמע דבברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין י״ח וחשוב כאלו אמרו ד״ת. והרב תי״ט תהי עלה דאטו ברשיעי עסיק ר״ש דאינן מברכין בה״מ ומבטלין מ״ע דאוריתא ובס׳ עץ אבות כתב דנקט ג׳ דביחיד או בב׳ שמברך כל אחד לעצמו לית לן בה אבל בג׳ דא׳ מברך והב׳ יוצאים על ידו נמצא שהם לא אמרו ד״ת על השלחן אע״פ ששומע כעונה לענין גוף הדין אך לא לענין זה דבמילי חסידו׳ עסיקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו ול״ק מ״ש תי״ט אטו ברשיעי עסיקינן ומתני׳ נמי דייקא דבבה״מ יוצאין י״ח כשכל א׳ מברך לעצמו וזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה״מ א״א לומר שאכלו ז״מ ח״ו כי המברך מתברך עכ״ל ועם שהוא שיבח עצמו וקרי עליה טבא חדא פלפלתא דבריו לא האירו דאי א׳ או שנים יוצאים בבה״מ מדוע כשהם ג׳ דאחד מברך והב׳ יוצאים בברכתו ומכונים לשמוע כל דבריו אינם יוצאים בבהמ״ז כיון דאהניא שמיעתם לצאת ממ״ע דאוריתא דקי״ל שומע כעונה ומאי דמשני דבמילי דחסידות עסיקינן אינו נראה דבשביל חסידות זה לימא כאלו אכלו מז״מ וכל שלחנות וכו׳. ותו דאמרו בזהר תרומה דף קנ״ג ע״ב שלחן דלא אתמר עליה מילי דאוריתא עליה כתיב כי כל שלחנות וכו׳ ואסיר לברכא על ההוא שלחן. אלמא מילי דאוריתא לבד מברכתא קאמר וכן הוכיח מכאן הרב ראשית חכמה ש׳ הקדושה פט״ו ע״ש וסתמא קאמר ומשמע אפי׳ כשהוא יחיד וגם מרוצת כל המאמר משמע דביחיד נמי קאמר כמו שיראה הרואה לשון המאמר. ומ״ש דהדבר מוכרע דאם בירך בהמ״ז איך קאמר כאלו אכלו מז״מ גם לפי דרכו קשה דאמרו ברכת זימון וענו אחריו ואח״כ כיונו לכל דברי המברך אמאי יהיה ז״מ. שוב ראיתי במשנה לחם שלו שכתכ דבזהר חדש בה׳ מגילות דפוס ויניצייא דף מ״ד קאמר ויחיד די לו בברכותיו והוא מפורש כדבריו. ולשון ז״ח היא ויחיד שאין לו עם מי לעסוק בתור׳ די לו בברכותיו והוא עזר כנגדו דמשמ׳ דאם הם שנים שיכולין שניהם לעסוק בתורה אינו מועיל מה שכל א׳ מברך לעצמו אלא צריך שיתעסקו בתורה והוא הפך דבריו שכתב בפירוש דגם ב׳ יוצאים י״ח בבה״מ:

איברא דדברי ז״ח שגבו ממני דהא בסמוך אמר ט׳ צריך לומר על שלחנו דברי תורה וא״כ אפי׳ א׳ יכול לומר ד״ת. ותו דבכמה דוכתי בזהר עסיק בהני מילי דפתורא ובשום מקום לא אמר חידוש גדול כזה. ואי לאו דמסתפינא הו״א שזו היא הגהה שהגיה אחד חכם בגיליון והכניסוה בפנים. והעיקר הוא דגם יחיד איבעי לומר ד״ת על השלחן והכי רהטו דברי הזהר פ׳ תרומה הנז׳:

שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא וכו׳ אפשר לומר דרך רמז כי אלף גי׳ קי״א והוא לשון לימוד שאם אומר ד״ת הוא אלף לשון ואאלפך חכמה. ואם אינו אומר דברי תורה נעשה קי״א תמורת אלף. וזבחי מתים הוא ע״ז וזהו צאה גי׳ צו שהוא ע״ז כמשז״ל אין צו אלא ע״ז דכתיב הואיל הלך אחרי צו כמ״ש בסנהדרין דף נ״ו ע״ב וא״ש דע״ז קרי צו כי הוא גי צאה:

א״נ אפ׳ כמ״ש בס׳ הגן דק׳ ברכות וי״א ברוך אשר בברוך שאמר גימטריא קי״א שהם ק׳ ברכות ואחד עשר ברוך הנז׳ בברוך שאמר והם כנגד קי״א פסוקים שבפ׳ ויקרא כי כל המברך בקול רם כהוגן כאלו הקריב קרבנות שבפ׳ ויקרא עכ״ד ובזה אפשר דשלחן הוא כמזבח ואם אמרו דברי תורה הוי כמקריב קרבנות שבפ׳ ויקרא שיש קי״א פסו׳ והשלחן כמזבח והלימוד אל״ף גי׳ קי״א. ואם לאו נהפך לקיא צאה במקום הקרבנות הכתובות בקי״א פסוקים:

וזה טעם מ״ש בסוף מנחו׳ דהעוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות דלימוד אלף גי׳ קי״א כאלו הקריב כל הקרבנות אשר בקי״א פסוקים שבפ׳ ויקרא. ועוד אפשר לרמוז כי עול״ה גימט׳ קי״א כי הלימוד הוא אלף קיא נחשב כעולה גי׳ קי״א. ויען כי האלהים עשה את האדם ישר לכן כל עושה עול הוא קיא צאה כי עולה גי׳ קי״א. אך אם חזר בתשובה מתכפר לו כמקרי׳ עולה גי׳ קי״א:

ואפשר לרמוז בפ׳ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ כי העוסק בתורה מייחד הדודי׳ ומחזירם פב״פ וז״ש וידבר שמדבר ד״ת לשמה וזהו אלי לעשו׳ נ״ר לפני אז גורם זה יסוד השלחן מ׳ אשר מוחין דאימ׳ לפני ה׳ פב״פ וזהו הטעם שצריך ללמוד תורה על השלחן כי השלחן הוא רומז למ׳ וע״י התורה הוא גורם יחוד ת״ת ומ׳: