זרוע ימין על משנה אבות א:ה

ואל תרבה שיחה עם האשה וכו׳ פירוש גם כשאתה רוצה להיות עמה לקיים מצות פו״ר או מצות עונה וזהו עם האשה אל תרבה שיחה רק פיוס מעט וכמ״ש ומגיד לאדם מה שיחו. ועוד יש לרמוז כי אם המצא ימצא האשה רבה ודעתה שוה כאיש וז״ש האש״ה גימט׳ איש כי שיח וכי שיג לה כהלכת גוברין וצריך אתה ליטול עצה ממנה אל תרבה שיחה כי ברוב דברים לא יחדל פשע. וסמך ואל תרבה וכו׳ למ״ש ויהיו עניים בני ביתך לומר שלא תתיעץ עמה בענין הבאת עניים בביתך כי האשה עינה צרה באורחי׳.

וסופו יורש גהינם נקט לה בלשון ירושה משום דאמרו רז״ל כל אדם יש לו שני חלקים אחד בג״ע וא׳ בגהינם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם וזה שלא זכה יורש חלק חבירו בגהינם.

ואפשר דכלפי שאמ׳ גורם רעה לעצמו ובוטל מד״ת אמר וסופו יורש גהינם והענין במ״ש בס׳ יערות דבש דף ע״ד דהנחש בורח מהאש כי הנחש הוא מיסוד העפר כדכתיב ונחש עפר לחמו ויסוד העפר רחוק מאש בתכלית הריחוק ובזה פירש כמה ענינים. ובזה כתבנו בעניותנו במקומו דהיינו דארז״ל דאמ׳ הב״ה בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין כי התורה אש קדוש והיצה״ר שהוא עפר בורח מהאש והיינו טעמא כי הרשעים נדונים בגהינם לשרוף זוהמת הנחש דאין לו תקנה אלא באש וזהו טעם מ״ש אין ביעור חמץ אלא שריפה והארכנו בזה ולברר ההקדמה הנז׳ בס״ד:

וז״ש כל המרב׳ שיחה עם האשה שהיא משכן הסט״א ק״ו אם היא בטומאת נדתה שזוהמתה קשה גורם רעה שהיא הסט״א גונדא דנחש לעצמו שדבקה אל עצמו ואל בשרו ומזה נמשך שיבטל מהתורה אשר היא תבלין ליצה״ר וכאשר גרם רעה לעצמו רהטא אבתריה שלא ילמוד וסופו אין לו תקנה להתיך הזוהמא אלא גהינם להבריח הנחש וקרי ליה ירוש׳ המזומנת ובאה אליו ממילא כן מאותה שעה שהתחיל להרבות שיחה עם האשה רעה אחר רעה תבא כי הסט״א רעה וגהינם רעה כמשז״ל והיא מוכנת לו כירושה: