שו"ת זרע אברהם רב

יפ"ת בעכו"ם הוא משום חסרון דין כיבושו שאינו קנין הגוף ולא מהני להפקיע אשות ובישראל לו הוצרכנו לגירות לענין איסור אשת איש דזה הותר בכיבוש גרידא ושוב שפיר אותה יפ"ת המותרת לישראל ע"י כיבוש מותרת גם לב"נ ע"י כיבוש זה כיון שהי' כיבוש בקנין גמור ובהיתר ובאתי בכ"ז רק להעיר [ועי' רשב"א יבמות (מו.) דכתב דגם עכו"ם יש לו קנין הגוף כיבוש מלחמה וד' צ"ע ממ"ש הרשב"א ז"ל בגיטין (ל"ז:) ואכ"מ]

יב) [ובחידושי דנתי לפי שיטת התוס' רי"ד בקידושין (כב) דאף למ"ד דיפ"ת לא הותרה רק אחרי גירות בע"כ מ"מ הוי גזה"כ דכישראלית היא בגירות זה והולד ישראל גמור ונוטל פי שנים יעו"ש וכ"נ פשטות שי' תוס' קידושין (כב.) דלפי"ז תאסור לעכו"ם מצד דין ישראלית שאסורה לעכו"ם דנהי דאיסור א"א בודאי פקע עי"ז דקטנה שנולדה דמי' אבל א"א לומר תרתי דסתרי שתחשב גיורת לגבי נפשה ותהי' מותרת לעכו"ם אלא ודאי אסור' לעכו"ם והבאתי ראי' לשיטה זו דהגירות בע"כ משוי לה כישראלית מהא דאי' בספרי תצא ושלחתה לנפשה בגט יעו"ש וברמב"ן (תצא) דדן שלא תצטרך גט דהשילוח יתירנה והלח"מ בפ"ח ממלכים הביא הספרי דמשמע שא"א לה להיות מותרת שלא ע"י גט. וקשה למאי דאמר בגיטין (מג) אתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אר"נ פקעי קידושי ראשון [אפילו למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והוה לה כקטן שנולד רש"י] ר"ז אמר ר"נ גמרי קידושי ראשון ע"ש ומבואר מזה דהא דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד ומהני להפקיע אשות לאו דוקא לענין אשות העכו"ם הוא דאמרינן כן דהגירות מפקיע אלא אף לאשות ישראל מהני הגירות להפקיע מפאת דחשיב כנשתנה הגוף שהרי בחצי' שפחה וחצי' בת חורין למ"ד דמקודשת ענין האשות אינו מצד השפחות שהרי שפחה לאו בת קידושין אלא ענין האשות מצד חירות שבה דתפסי בה קידושין וענין הגירות הלא הוי רק בצד שפחות שבה אבל לצד חירות שהי' בה התפיסת קידושין אין כאן התחדשות דקטן שנולד ומ"מ כיון דבזה הגוף נתחדש דין גירות ונעשה כקטן שנולד אמרינן דנשתנה עי"ז כל הגוף וגופא אחרינא הוא ומהני להפקיע עי"ז דין קידוש ישראל וע"כ מוכח דגם לקידושי ישראל מהני גירות להפקיע ולפי"ז קשה דאמאי אמר בספרי דאין לה היתר אלא בגט והלא כיון דגירות בע"כ הוא דהוה ולפי דברי ריטב"א עדיין דינה כעכו"ם רק לגבי דידי' התירה תורה בגירות זה וא"כ שוב אם תטבול לשם גירות מדעתה ודאי נימא בזה דכקטן שנולד דמיא דלא גרע מעבדות לשחרור דעכ"פ גם בתחלה הי' מקצת דינו כישראל ואפ"ה אמרינן דכקטן שנולד דמי ואף למ"ד דגמרי קידושין מ"מ רק שם דבחצי חירות ליכא גירות אבל בכאן דהגירות בכולה שוב ממילא נימא דפקעי קידושין של בועלה הישראל דכגופא אחרינא דמאי וגם אשות ישראל פקע ע"י גירות ולמה אינה ניתרת אלא ע"י גט אולם לפי שיטה זו דגזה"כ דהגירות בע"כ משוי ליפ"ת כישראלית ניחא דשוב לא מהני גירות מדעת אח"כ להפקיע האשות כיון דמגיורת ועומדת היא ולא מצינו גירות אחרי גירות גמורה ואכמ"ל בזה] ביתר דבריו אי"ה אכתוב לעת הפנאי: דוש"ת מנחם זעמבע מפראגא: בשולי המכתב

עי' תוס' חולין (ג.) ד"ה כגון בהא דכ' דלשחיטת קדשים ל"ב כלי שרת וז"ל וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפי' קרומית של קנה וע"כ ל"ב למימר דא"ט כלי כלל דהא ילפי' מעולה דטעונה כלי אלא דא"ט כל"ש קאמר מיהו יל"ד דל"ב כלי יפה קאמר וכו' יעו"ש ומבואר דהתוס' מספקא להו בפי' הא דתני דשחיטה א"ט כלי אם הכוונה דאינה טעונה כלי שרת או דא"ט כלי יפה אבל כ"ש בעי וראיתי בחי' ר"ב אנגיל דתמה מהתוספתא (פ"א דמנחות) וז"ל חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כהן וכלי שרת משא"כ בשחיטה קמיצה בכלי ושחיטה אפי' בקרימות של קנה עכ"ל הנה מפורש ברישא דקמיצה טעונה כל"ש משא"כ בשחיטה דא"צ כלי שרת ומדוע זה שבקי התוס' ז"ל לרישא והביאו רק הסיפא דתני קמיצה בכלי ושחיטה אפי' בקרומית של קנה ונסתפקו בפירושא וזה צע"ג. [ולקושי' זו כוון גם הרש"ש] אמנם בתוספתא יל"ד דמ"ט פליג להני חילוקים שבין קמיצה לשחיטה בתרתי בבי ולא כללן לומר חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כהן וכל"ש וכלי [היינו כלי יפה לתוס'] משא"כ בשחיטה שאפי' בקרומית של קנה

ונראה למאי דאמר ביומא (כג:) אמר ר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה [כשם שמכשיר ר"א בע"מ להוצאת הדשן כן מכשירין להרמת הדשן] מ"ט דר"ל אי ס"ד עבודה הוא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים הכשיר בשני בגדים] ובתוס' ד"ה יש וז"ל אבל איפכא לא תקשי לך יש לך דבר שאינה עבודה וטעונה בגדי כהונה דהא ל"ק דגזה"כ להחמיר שהרי אין בזה איסור אם לובש בגד"כ וכו' עכ"ל ומבואר דיש סברא לומר בדבר שאינו עבודה דמ"מ אם עושה אותה כהן יהי' טעון בגדי כהונה, ולפי"ז הא ביומא (כד':) לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ופירש"י ז"ל ובכלי שרת שיהי' לובש בגדי כהונה ארבעה וכו' יעו"ש וכן שם (מה.) ברש"י ד"ה ובכלי שרת בלבוש בגדי כהונה יעו"ש ועי' זבחים (כד.) בתוס' ד"ה הואיל ובגד"כ קרי להו כלי שרת עכ"ל, ועי' חגיגה (יז.) ועי' בר"ש משנץ לתו"כ (ויקרא פ"ד) וז"ל ובכלי שרת מלובש בגד"כ וכן בכל מקום כלי שרת שאצל כהן עכ"ל ולפי"ז ברור בפירוש התוספתא דברישא לא מיירו מדין כלי שרת של הסכין אלא הכוונה דחומר בקמיצה שהקמיצה טעונה כהן וגם כלי שרת היינו בגדי כהונה משא"כ בשחיטה דא"צ כהן דכשר בזה וגם אם כהן שוחט א"צ בגד"כ לאפוקי כהא דתוס' יומא (כג:) דאף שאינה עבודה גזה"כ להחמיר לכהן העושה שילבש בגד"כ ותני ברישא חומר העובד דקמיצה לעובד דשחיטה ובסיפא תני חילוק אחר בין הנפעלים דקמיצה בכלי ושחיטה בקרומית של קנה ובזה נסתפקו תוס' אם הכוונה דאשמי' דשחיטה א"צ כלי שרת [ואף דא"צ כהן מ"מ הא בלילה כשר בזר ובעי כל"ש כמנחות (ט. יח) ואפיית מנחות כשר בזר כרמב"ם פי"ב ממעה"ק וכשר בזר כמנחות (צו)] או דאינה טעונה כלי יפה. וראה ברש"י זבחים (יג) ד"ה ובכלי שרת שיהי' מלובשים בגדי כהונה "וכל היכי דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת. בבגדי כהונה קאמר" עכ"ל הנה מפורש דרש"י ז"ל כללא כייל דבכ"מ דתני כהן סמוך לכל"ש הוה הכוונה דכל"ש בגדי כהונה וא"כ ברור דגם בתוספתא דתני דבעי כהן וכל"ש דאין הכוונה סכין כל"ש רק כהן המלובש בגד"כ ולכן שפיר דלא הביאו תוס' כלל הרישא דלא מיירו מהסכין רק מהעובד כדתני לה בבא בפ"ע וז"ב ואמת: