זכר ישעיהו (רמב"ם) צא

וכאן הרי עדיין אסורה לכל העולם. ובכה"ג אפילו לר"א לא הוי גט (עי' ר"פ המגרש (דף פ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אפילו). ואמנם לק"מ דהא שנינו התם (דף פ"ה) דאפילו כשאומר חוץ מחייבי לאוין הוי שיור בגט אע"ג דבלא"ה אסורה לו. מ"מ הרי הגט מתיר אותה מאיסור אשת איש וזה נקרא מתיר. ולפ"ז גם כאן אע"ג דהיא אסורה לכל מפני אשת המלך אעפ"כ הרי מועיל הגט להתירה מתורת א"א ולכן שפיר נקרא ספר כריתות דלא אגידה בי' בתורת אשת איש:

פרק ט' הלכה ה'. שש עריות אסורות וכו' ואשת איש. (איסתפקתא) יש להסתפק אלמנה בב"נ מנלן דמיתה מתרת. דאף בישראל קבעי הש"ס בקידושין פ"ק מנ"ל דמיתה מתרת ומסיק הש"ס דלמדין מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה או משום דאיתקיש גירושין למיתה אבל בב"נ לא שייך ללמוד מהנך דבישראל איירי. ואע"ג דבמקום גירושין בישראל יש ג"כ פריעת ראשה בשוק אצל ב"נ. מ"מ דלמא רק בכה"ג מותרת וכמו דה"א בישראל. ואין לומר דהא עיקר איסור אשת איש בב"נ למדין מדכתיב באשתו ודרשינן ולא באשת חבירו וזו הואיל שמת לאו אשת חבירו נקראת. הא ליתא דהא בישראל עדיפא עוד דכתיב מפורש אשת רעהו ואף עפ"כ לא ממעטינן עי"ז אלמנה אע"ג דלא נקרא תו רעהו (וכעין שאמר במשנה פ"ק דמכות לאחיו בזמן שהוא קיים וכן במס' כתובות לאבי נערה ולא לאבי מתה). וע"כ משום דה"א דקיימא באיסורה. לפי שהאיסור שבה להיכן הלך. וא"כ ה"נ בב"נ. והנה בגמרא דקידושין התם אמרינן תחלה סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה. ודחי לה והא עריות שע"י קידושין עי' פי' רש"י דאסר להו ולא שרי להו. וע"כ שפיר נימא בב"נ לר"א (ובסנהדרין דף נ"ח) דב"נ מוזהר רק על עריות דשאר אבל הבא מחמת קידושין לא. ולכן לדידי' שוב נסמוך על הסברא להתירו באלמנה משום הוא אסרה והוא שרי לה. ותו ליכא למימר עריות יוכיחו דהא לדידי' לא נאסר ב"נ בעריות ע"י קידושין. וכל זה אמנם, ניחא רק לר' אליעזר אבל לרע"ק התם דאוסר כל שב"ד הורגין עליה ואפילו אשת אביו שנאסרה ע"י קידושין הדק"ל מנ"ל דמיתת הבעל מתרת בב"נ ואנן פסקינן כרע"ק:

וכי תימא דלמא אה"נ דבב"נ אין מיתת הבעל מתרת (וקצת משמע הכי בתוס' דקידושין התם ד"ה לכ"ע בעשה. שכתבו אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו, ולא באשת חבירו והאי לימוד בב"נ דרשינן). חדא דזהו דבר זר ולא נזכר זה. ותו' דלא משמע הכי בסוגיא דסנהדרין התם רא"א אביו אחות אביו ואימא אשת אביו לאחר מיתה דומיא דאמו וכו'. ורע"ק דריש אביו אשת אביו לאחר מיתה דאי בחייו ת"ל משום אשת חבירו עיי"ש הרי מבואר בפשיטות דבאשת חבירו מותר לאחר מיתתו ובשלמא לר"א ניחא וכמ"ש אבל לרע"ק קשיא מנ"ל הא. אך יש לומר דמהא גופי' למד דב"נ מותר לאחר מיתת חבירו דאל"כ למה לי קרא לאוסרו באשת אביו לאחר מיתתו ת"ל משום אשת חבירו א"ו דבאשת חבירו מותר לאחר מיתה:

ולכאורה מצינו למימר טעמא אחרינא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור והואיל דלמסקנא ישראל מותר באלמנה ה"נ ב"נ. אך יש לדחות לדעת הפוסקים התם (בחולין דף ל"ג ע"א) דהיכא דבלא"ה אסור על הישראל כגון בני מעים של טריפה לא אמרינן מי איכא מידי. וא"כ ה"נ בנכרית דבלא"ה אסורה לישראל לא נימא תו בב"נ מי איכא וכו'. ועדיין יש לחלק בזה ואין להאריך. גם יש לפקפק לפמ"ש התוס' בחולין התם דהיכא דיש דבר מצוה בישראל לא אמרינן מי איכא מידי וכו' עיי"ש (והכי מסתברא דבשלמא בדבר הרשות שייך מי איכא מידי וכו' דשמא יתגייר ויאמרו באנו מקדושה חמורה וכו' משא"כ בדבר מצוה כשיתגייר הרי יראה דחוב הוא עליו וכך היא גזירת התורה זה מחוייב כן וזה מחוייב ההפך. ויש לפלפל הרבה ואכ"מ). וא"כ ה"נ הרי בישראל קידושי אשה מצוה איקרי לגבי רשות ומקיימי מ"ע דלשבת יצרה:

ואמנם בעיקרא דמלתא הסברא הישרה מכרעת דמותרת במיתת הבעל גם בב"נ. דהא עיקר הגירושין שלה הוא ג"כ לא ע"י שום עשייה מוגבלת. רק ע"י מה שהיא מתנתקת מרשותו בזה ניתרת לעלמא. ואפי' כשהיא אינה רוצית בו והולכת לה ממנו הרי היא ניתרת אע"ג שהוא מעכב כמ"ש רבינו לקמן דין ח'. מאימתי תהי' אשת חבירו כגרושה משיוציאנה וכו' או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כ"ז שירצה הוא או היא לפרוש זמ"ז פורשין עכ"ל. וא"כ פשיטא כשהוא מת אין לך הפקעת רשותו גדול מזה. והרי היא בודאי מפקעת עצמה ממנו וזה ברור. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מלשון הכתוב באברהם והרגו אותי ואותך יחיו. וכן מה שנאמר פן יהרגוני על דבר אשתי הרי שאחר מיתת הבעל היתה אשתו מותרת: