זכר ישעיהו (רמב"ם) פ

אח"כ מי יימר דבעינן דוקא השבועה בשעת מעשה סוף סוף גילוי דעת גמור הוא שהוא רוצה באותו קנין שיועיל) ולכן שפיר הי' קונה אף בחזקה ע"י הילוך דהוי כהותנה בפירוש שיועיל. וע"כ הוא הדבר אשר אמר לאליעזר עבדו. אשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר. לזרעך אתן וגו'. והוסיף ואשר נשבע לי בדיוקא להודיע אשר עי"ז הועיל לו קנין חזקה ע"י שהלך בארץ לארכה ולרחבה:

ראי' לדינו של רבינו) ובעיקר דינו של רבינו נ"ל להביא ראיה לדבריו דאין לכנעני אף קנין חזקה ממה ששנינו (ב"ב דף מ"ב) השותפין והאריסין אין להם חזקה ולא לאיש חזקה וכו' בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה וכו' הרי זו חזקה פי' רשב"ם כלומר דאין להם חזקת ג' שנים אבל בהאי חזקה שהוא במקום קנין דקיי"ל קרקע נקנית בחזקה. בחזקה כזו קונין. והשתא יקשה לכאורה אמאי לא חשיב נמי ברישא דמתני' גם כנעני דאין לו חזקה. אלא ודאי משום דכנעני אפי' חזקה במקום קנין לא קני. ולא יהי' שייך סיפא דמלתי'. הרי מכאן ראיה ברורה לדינו של רבינו:

הלכות שכירות פרק שני הלכה ג'. יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבדה ומתה וכו'. אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא:

א רבותינו הראשונים והאחרונים האריכו למעניתם בדין זה של רבינו. ולא אחדל גם אני להעלות בזה על שולחן מלכים איזה פלפלא חריפתא. הנה בפרק הזהב רמי לי' הש"ס אהא דאין בהקדשות דיני שומרים. ורמינהו השוכר את הפועל וכו' אין נותנין לו שכר שבת. לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' מאי לאו לשלם. הרי דגם בהקדישות מחייב השומר. ומסיק רב ששת בשקנו מידו. ודייקו התוס' מהכא דהני דנתמעטי מדיני שומרים (כגון הקדשות ועבדים וכו') מיפטרי אפילו מפשיעה. דאל"כ לישני הגמרא דמתחייב הפועל כגון שפשע. (קו' הש"ך על התוס') ואמנם הש"ך (סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) מתרץ שפיר שיטת הרמב"ם. ונתפלא על דברי התוס' מאי ראיה היא זו. והלא הגמרא לא מצי לתרץ כשפשע. דא"כ אף שומר חנם מחייב. (דלענין פשיעה אין נ"מ בין ש"ח לש"ש) ואמאי מיפטר משום שבת כשאין נותנין לו שכר שבת. עיי"ש בש"ך באריכות:

והנה האו"ת משתבח בפלפולו לתרץ דברי התוס' דמ"מ משכחת פושע גבי ש"ש דלא מקרי פשיעה לש"ח כגון באפשר לו לקדם ברועים ובמקלות ע"י שכר עיי"ש:

ובקצוה"ח שדחה דבריו בצדק. (תי' לקו' הנ"ל) ולענ"ד נראה בדרך יותר מרווח עפ"י מה דפסקינן בשומר שמסר לשומר שהיו הבעלים רגילים להפקיד גם אצל השומר השני אז השומר הראשון פטור וה"מ שלא ימעט שמירתו. אבל אם מיעט שמירתו. כגון שהראשון הי' שומר שכר והשני ש"ח וכו' אז. הראשון הוא פושע אעפ"י ששכר בבעלים (כ"פ רבינו ועי' ח"מ סי' רצ"א סכ"ו). ומעתה שפיר קשיא קושיית התוס' לישני הש"ס כגון שפשע בכה"ג היינו שמסר לש"ח דהשתא בימים שהוא נוטל שכר הרי הוא חייב משום פושע לפי שמיעט בשמירתו שמסר לש"ח. אבל בשבת שאין לו שכר שבת שפיר הוא פטור על פשיעה כזו שמסר לש"ח. דהא לא מיעט בשמירתו שהוא בעצמו ג"כ אינו רק ש"ח (ואין לדחות כיון דלגבי הקדש אין חילוק בין ש"ש לש"ח לא מחשב מיעט בשמירתו בכך. ז"א דהא שהש"ש מקרי מיעט בשמירתו כשמסר להש"ח לא משום שאין על הש"ח כ"כ עונשי ההתרשלות בשמירה כמו על הש"ש רק לפי שהש"ח כיון דעביד בחנם אינו כ"כ זריז כמו זה שלוקח שכר. ותדע דהא אף כשהש"ש הוא בבעלים דקיל עוד יותר לענין עונש מן הש"ח שלא בבעלים ומ"מ מקרי הש"ש מיעט בשמירתו כשמסר לש"ח. ועיי"ש במ"ל מש"ש). אלא ודאי מדלא משני הש"ס הכי בפשיעה כה"ג ש"מ דאף מפשיעה פטור. וא"ש הוכחת התוס'. איברא דהתוס' כתבו סתם לישני הש"ס בפשע ולא נתכוונו כלל אל זה האופן שהמצאתי (וכן הגאון באו"ת הודה לאמר שלא נתכוונו ג"כ אל הנ"מ הנ"ל שלו) מ"מ אם לא אמרו ראוי הוא שיאמר. ובזה נסתייעו דברי הש"ך (סי' ש"א סק"ד) דבהקדשות פטור אפילו שומר שמסר וכו' עיי"ש. דאל"כ הדק"ל. יתרץ הש"ס בפשיעה כה"ג. א"ו דאפילו בזה פטור:

ב ובדרך פלפול אמרתי לתרץ קושיית הש"ך על התוס' ולהראות איך צדקו דבריהם. אפילו בכל פשיעה דעלמא. ומ"מ רק בש"ש יש חיוב ולא בש"ח. (קו' חדתא) דהנה יש לכאורה להקשות בענין זה קושיא חדשה הלא היא. כבר ביארתי בפ"ב משו"פ (דין ז' אות ד') דעת רבינו באחד ששאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהם הוי ספקא דדינא אי מקרי זה בעליו עמו ואפילו מקצת בעליו. ולכן אין מוציאין ממנו כלל עיי"ש והנה בכסף הקדשים מתרומת הלשכה יש לכל ישראל חלק בהם ונחשבים כולם כשותפין דכולם הם. מתכפרין בקרבנות צבור. והוי כמו בני העיר שנגנב ס"ת שלהם דחשבי כשותפין. ועי' פ"ק דמסכת שקלים כל כהן ששוקל חוטא הואיל דמנחת כהן כליל ואינה נאכלת. ואע"ג דדחי לי' כיון דמוסרם לצבור יפה שפיר דמי. היינו דאז תו לא מקרי מנחת כהן רק קרבן צבור וה"ז כמו מקופי' מתכפר. עי' יומא (דף נ"א ע"א) בכל הסוגיא דהתם. ולכאורה יקשה לפ"ז בהא דקאמר הש"ס במס' ע"ז (דף נ"ד) בכלים אשר הזניח המלך אחז שגנזום. ואמאי הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והשתא אי נימא שהמקדש וקדשיו הם כשותפות בתוך בני ישראל. מאי קושיא. הא אעפ"י שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ באית לי' שותפות בגוי' אוסר כדאמרי' בסוגיא דרבוצה. אך זה לק"מ. חדא דעדיין אין הענין מוכרע ביש לו שותפות אי אוסר הכל. דמדברי התוס' התם (דף מ"א ע"א) ד"ה ש"מ מבואר דאוסר רק חלקו. והכא באחז משמע שאסר כל הכלים אעפ"י שהי' לו רק חלק מועט דלא מנכרי. ועוד דמ"מ לענין שיוכל לאסור ע"י שותפות כזה לא מהני כיון דנמסר לצבור יפה יפה. ומה שיש לכל איש ישראל חלק הוא משלחן גבוה קא זכי. ורק בקרבן יחיד אמרינן כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא אבל לא עדיפא האי סברא כ"כ עד דנחשוב כמו עדיף לאסור גם קרבן ציבור משום חלקו דמתכפר בי'. ויבואר הענין יותר אי"ה במק"א. והנה בדברי רבינו הרמב"ם ריש ה' תמורה מבואר מפורש הכי שכל אחד מישראל מחשב כשותף בקרבנות ציבור. שכתב ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות ציבור הואיל ויש לו בהן שותפות ה"ז לוקה ואין התמורה קודש עכ"ל. הרי שיד הדיוט עדיף כשותף בקרבנות ציבור לפי שיש לו חלק בהן. והיינו בכפרתן ולא מצד שהתנדב להן. דהא לקמן פסק (הל' ד') המתכפר עושה תמורה ולא המקדיש עיי"ש. ועי' פ"ק דזבחים (דף ה' ע"ב) למימרא דקניא להו וכו' ומסקינן דהיורשין מקופי' מתכפרי אבל הוא גופי' דמקבעא מתכפר חשיב טפי שלו. והנה לענין מודרי הנאה שנינו שאסורין בשותפות העיר ומותרין בדברים שהם שותפות של כל ישראל כגון הר הבית וכו' (רפ"ז ה' נדרים). ופי' רבינו בפי' המשניות לפי שאין זה רק זכות מועט כוונתו שזהו זכות קלוש. והתוס' אמנם ביארו לפי שלא ניתן להם להיות בזה שותפין לענין זה שיוכל אחד לאסור על חבירו. ומשמע מכל זה דקרבן ציבור שפיר חשיב שותפות לכל ישראל וכמו הר הבית:

ונשוב לעניננו הנה אחרי הצעה זו דכל איש ישראל הוי שותף בקדשי ציבור א"כ יקשה בפשיטות על הא דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים אמאי יהי' חייב הא